אפרת ברזל: איך היו נראים החיים שלנו בלי קונפליקטים?

היה משהו בצ'יפס החם הזה, שזעקה ממנו המילה קראנצ'י, ובבריכת הקטשופ הקר הזו שהיתה מונחת שם בתמימות לא רחוק ממנו על הצלחת, משהו שחייב את כף ידי לחבר בין שני הניגודים האלה ולהנות מהטעם המופלא.

אפילו שזה היה משמין נורא.

יש רגעים במזונות שלא אכפת לך.

רגעים שאת שומעת קולות לוחשים בתוכך המצדיקים את היותך ואומרים לך, "מגיע לך, בובי, מה כבר יקרה, אלה, אלה הן ההנאות של העולם, פה הקוקו, פה הסרפן, בשביל מה את כאן, נאזן מחר או אחר כך עם חסה בכמות גבוהה, או אמירות הרבה פחות מחשבנות כמו, נמאס לי וזהו. תביאו ביס".

ואכלתי.

אני צריכה שתהיו איתי. מעכשיו ועד שנסיים.

לדון.

ברגע אישיותי שאינו אהוב כלל.

על אף אחת מאיתנו.

רגעי קונפליקט.

בגדול, באופן כללי, אני לא אוהבת קונפליקטים. מי אוהב?

הרגע הזה שבו את מגלה, שמשהו שרצית מאוד, משהו שחשבת שהוא הכי לגיטימי בעולם, הכי נכון, נעצר, כי את צריכה להחליט לכאן או לכאן. רגע של קריעה, של קבלת החלטה.

לא קשור לצ'יפס ולקטשופ. הם אכן היו שם, אבל רק למשל.

בחיים האמיתיים, קונפליקטים מקטרים אותנו באופן תמידי.

אני אעשה ככה או ככה, מה כדאי?

זה נכון או לא נכון, מה ודאי?

"מה זה קונפליקט?", שאל אותי אחד הילדים איזה יום. מדהים איך שכשאנחנו נמצאים במשהו, זה מיד עובר אליהם. "אמא, מה זה קונפליקט?", רציתי לענות לו בחכה חכה,

עוד תראה ותראה כמה כאלה עוד יהיו לך, אבל ניסיתי להיות דידקטית יותר. הסברתי,

"זה שמשהו אחד חשוב שסותר משהו אחר, חשוב גם. זה בלבול, זה רגע שאתה מתבקש להחליט בין שני דברים שאתה לא בטוח מה מהם עדיף. זה רגע שיש לך בו המון דיבורים פנימיים מבלבלים".

הוא הסתכל עלי במבט המרחם הזה שלו, כמו שלפעמים הוא מביט בי, בו. מבט שאומר, אמא, את עם העניינים שלך.

קריירה או בית,

שבתי או יום חול,

סגול או כתום.

יש לנו נטייה לשנוא אותם, את הקונפליקטים. הם הגיעו אלינו איך שיצאנו מגן עדן, רגע בו גזרנו על עצמנו התמודדות עם הטוב והרע, בערבוביה.

למה עשינו את זה והכנסנו את עצמנו למלחמה לא ברורה?

ככה זה כשלא שומעים מה שאלינו מדברים.

קונפליקט שנוחת עליך, יש לו, שמתי לב, שתי מדרגות פעולה.

במדרגה הראשונה בתוך נפש האדם הוא מגיע ומודיע שהוא כאן. "הנני כאן".

יש קונפליקטים שאפילו לא דמיינת שקיימים בעולם,

שתידרשי אי פעם להתמודד איתם, ופתאום הם מבקשים ממך החלטה, דעה, כיוון של מחשבה. תמיד יש להם עוצמה עליך. תמיד הם מחזירים אותך להיות הילדה הקטנה שמתלבטת בין קרטיב פטל או לימון, ויודעת בוודאות שפטל מפסיד לך לימון. בגיל ההוא זה נחשב המון.

השלב השני בכל קונפליקט הוא להעביר אותו ממצב של "דחייה", "לא רציתי אותך, למה באת, ומה עכשיו?",

אל מצב של "תחייה", של הבנה שדווקא מהקונפליקט הזה, את יוצאת גדולה יותר.

"מה את רוצה, כל סיפור החיים זה אני", שמעתי השבוע קונפליקט אחד אומר.

זה היה נשמע לי קצת מגלומני ומתנשא. "אם לא היו קונפליקטים, לא היה סיפור. כל הראיונות, כל הדיונים, כל ההתגברויות, כל הרכילויות שאת מרכלת, כל החוויות הקטנות, הגדולות, מתקיימות כי אני באיזה שהוא שלב מגיע ועושה את הסיפור.

"דמייני את החיים בלעדי", הוא המשיך, "כל חיים, הכי רגילים, של אנשים על הכדור, היו בלעדי חיים משעממים. דמייני את החיים בלעדי,

"זה היה הולך אצלך בערך ככה, נולדתי בירושלים, הלכתי לגן, והנה בית האבות זה כאן".

והוא המשיך והמשיך, אבל כבר לא הקשבתי, טענותיו על חיים בלי כל מיני דברים היו מוכרים לי משדות אחרים.

אמא שלי תמיד אומרת לי, אאוט אוף דה בלו, "אפרתקל'ה תארי לך את החיים ללא עצים, כמה החיים היו עצובים בלי עצים". אגב, זה משחק נפלא לעשות עם ילדים, "תארו לכם את החיים בלי הצורך בשינה". בהתחלה זו נשמעת אמירה מוזרה, אבל אחרי כמה דקות יוצאות ממנה נפלאות, המח מתבקש לצאת מקופסתו, ומדפיס החוצה יצירות מחשבתיות, "בלי שינה, לא היו בבית מיטות, החדרים היו גדולים ופנויים, לא היו חנויות של סדינים וכסתות, היתה נגמרת התחרות השלילית על מי ישן יותר, לא היו גם חלומות, קמתי מאוחר, או היום אני הולכת לישון מוקדם".

אפשר לעשות את זה עם כל תחום. תארו לכם את החיים בלי חיוכים, בלי גומות.

עכשיו, כשהקונפליקט נפתר, עכשיו כשהוא הלך, ואינו שומע, אולי הוא צודק.

לפעמים התנגשויות בקירות לבנו פותחות עבורנו מסדרונות חדשים, פרוזדורים אל טרקלינים אמיתיים, שמחכים לנו שנבוא אצלם חיים שלמים.