איה קרמרמן: בסדר, נקבל שבת מוקדם. אבל בשביל מה להתקשר?

בשישי בבוקר הגיעה, לא מעט פעמים, לפתח פלאפוני הודעה ששורשרה בכל קבוצות הווטסאפ. זו לשונה: "היי בנות! אתן זוכרות את הבחור מוישי קליינרמן שנעדר ליד מירון לפני 104 ימים? אמא שלו קיבלה הבטחה מרב שאם עד שבת היא משיגה 50,000 נשים ובנות שמקבלות שבת מוקדם, הבן שלה חוזר הביתה עוד לפני שבת!! פליז מי שיש לה לב ונשמה שתעזור לה. תתקשרי למספר כך וכך ותקבלי שבת מוקדם. וכשאת מקבלת שבת מוקדם תגידי פרק תהילים ותאמרי שקיבלת את השבת מוקדם עבור אברום מוישה בן גיטל. שיחזור הביתה בריא בנפש, גוף ורוח. כל אחת שתעביר הלאה. תזכו למצוות".

49,998 נשים, אני וחברה

ההודעה הפעילה בי מנעד רחב של רגשות. דבר ראשון ביקשתי לדעת את אמיתות השולח. כולנו מכירים את ההודעות הבהולות, העמוסות בבקשות דחופות להתפלל על חיילים פצועים, שלבסוף מתברר שלצערנו הם נהרגו לפני מספר שנים. אין מבאס יותר מלקבל הודעה צורבת, להתפלל מעומקא דליבא ולגלות שמדובר בפייק. שאלתי אם האמא מעורבת, האם נכון להפיץ את ההודעה. בכל זאת, 104 ימים של ילד נעלם זה די והותר. אף אחת משולחות ההודעה לא ידעה לענות.

שנית, ההודעה גרמה לי תחושת אי־נוחות. הבטחת הרב שמוישי יחזור הביתה נראתה לי מבטיחה מדי. הלוואי וזה היה קל כל כך. הלוואי והיינו יכולים לקיים מצוות ולראות אותן נפדות לנגד עינינו הסקפטיות. הלוואי והיינו יכולים לפתור את עוולות העולם, לרפא חולים ולהחזיר ילדים אבודים בקבלה כה פשוטה. אבל כולנו יודעים שהמשוואה של סיבה ותוצאה ישירה לא פועלת ברוחניות. אם כן, כולנו היינו חוזרים כבר בתשובה והבחירה היתה נלקחת מאיתנו.

בעיקר, מעל כל התחושות והשאלות, עלתה בי תחושת בושה. האינסטינקט היה ברור: אני מקבלת שבת מוקדם. ואז התביישתי - למה עד אותה הודעה נותרתי מחוץ למאמץ להחזרת מוישי הביתה? למה עד עכשיו לא קיבלתי על עצמי קבלות כדי לנער את השמיים, שישיבו ילדים אל אימהות? מה בהודעה הזו העיר והפעיל בי את הכוח לעזור? האם זו הידיעה שהמעשה קטן אבל מצרף אותי לצבא חזק ובעל לב? החלטתי להפיץ ולשרשר את ההודעה הלאה ולהעלות אותה לסטטוס הווטסאפי. הלוואי ונשים נוספות יגדילו את שעות הקדושה בעולם. אמן שנשים נוספות ישנסו עצמן ויבקשו רחמים על זוג הורים שישבו ממש בשקט עד שמישהו ברשויות התייחס אליהם ברצינות. לקבל שבת עשר דקות מוקדם יותר, כשלא מדובר על שעון חורף, באמת שזה אפשרי.

בגלל חגיגות סיום מסכת יבמות של בעלי והחברותא, קיבלתי שבת ממש מוקדם. פלג מוקדם. גם בתוך המוקדם, הקדמנו. חברתי ואני עמדנו יחד, הדלקנו נרות ואמרנו פרקי תהילים בתפילה שמוישי יחזור הביתה. נקודה. בלי הבטחות לשעת חזרתו, בלי שזה יהיה תלוי אם נשיג עוד 49,998 נשים. במוצ"ש, כשפתחתי את הטלפון, חיכה לי שטף הודעות. מצד אחד של המתרס הודעות נוזפות - למה אני משתפת הבטחות שווא? למה אני מאמינה לרבנים עלומי שם שמעיזים להבטיח הבטחות הזויות לאמא המיוסרת ולהטיל עליה עול למצוא כל כך הרבה נשים? מה יקרה אם רק 40,000 נשים יקבלו שבת מוקדם? הוא לא יחזור? מה יקרה אם 50,000 יקבלו והוא לא יחזור? למה אני לא משתמשת בשכל שלי? הנזיפות המשיכו.

מצידו השני של המתרס - שיחת חברות שהתנהלה בלעדי ממש עד לכניסת השבת. כשקראתי אותה הייתי גאה יותר מתמיד להיות שייכת לחבורת הנשים הקדושה שלנו. השיחה הלכה ככה:

נ: "פרסמתי גם. אבל למה צריך להתקשר? לריבוינו יש פון משלו".

ל: "בשביל האמא. בשביל שהיא תדע שהתגייסנו בשבילה. שגם הלב שלנו כואב קצת בשבילה. ואמן שיקרה נס".

נ: "צודקת. כואב? אני לא מפסיקה לבכות. הילדים שלי מכירים אותו".

ל: "התקשרתי בזכותך".

בעיני, זה שורש הסיפור. האמא ואנחנו. נקודה. הערבות האימהית שבינינו. הידיעה שאחת מאיתנו לא תישאר בדד, חשופה בצריח, להתמודד עם המציאות. אנחנו איתה. באש, במים, בתפילות ובקבלת שבת.

אולי השנה תהיה הפעם האחרונה

זמני תשובה ממשמשים ובאים, אנחנו בפתחם של שלושה שבועות של איסורים. אנחנו מהדרים לקטר עליהם בלי סוף, אבל לא מבינים את הרמז הממש גלוי. ימי החורבן לא קרו סתם. אנחנו הסיבה. בגלל מי שלא הצלחנו להיות. לא הצלחנו להיות חברים. לא הצלחנו להרגיש אמפתיה לאחרים. לא חשנו גם בשמחה או פרגון. לא חשנו? התבלבלתי; אנחנו לא חשים. בהווה. בכל אלו אנחנו שוב חסרים. כאילו לא למדנו את השיעור הדרוש. "או, איך שגלגל מסתובב לו", כתב שמוליק קראוס, או אם אתם מעדיפים מישהו יותר מוסמך – "אין חדש תחת השמש".

זה העניין גם בהודעה הזו. היא מנסה להגדיל את כמות הדבק שיש בינינו, הדבק שאמור לחבר לב ללב, דמעה לדמעה. למעשה, מה היה בהודעה הזו? בקשת עזרה של מישהי שנושיט לה יד. בקשה של אמא, שלא ישנה כבר 104 ימים, שנעמוד לצידה. יותר מזה - גם אם זו לא האמא שמבקשת, זו בקשה של מישהי שמבקשת בשביל האמא. שנתאגד סביב האם, נקים סביבה חומת תפילות ושריון מצוות, שנעלה יחד את שברון הלב שלה מעלה. זו האמת הפשוטה. האם יש בזה רע, גם אם זה מנוסח עם טעם לפגם של הבטחת שווא? אז מה זה משנה אם רב כלשהו הבטיח את מה שאין בכוחו לתת? אז מה משנה הניסוח של הבקשה? ומה עם הפשטות והתמימות שבהן אנחנו אמורים לעבוד את ה', להיות אנושיים ולהבין שאין דיון כשמישהו צריך אותנו? לאן כל אלו נעלמו? וגם אם כל ההודעה הזו חארטה בארטה, אין רב ואין הבטחה - איזה רע יקרה בעולם אם נקבל שבת מוקדם ונגיד פרקי תהילים?

יותר מכך, לדעתי ההודעה בכלל נועדה לנו. להציל את כולנו מתרדמת האפתיות שמכרסמת בעם שלנו. יש פה משפחה במצוקה ואנחנו נמשיך לתכנן את החופשות שלנו? ממתי ילד שלנו שנעלם מעניין אותנו כקליפת השום? בראשון בבוקר אנחנו נפסיק לשמוע שירים, נחדל משמחה ומשופינג. בעוד כעשרה ימים לא נאכל בשר, לא נכבס ולא נתקלח כאוות נפשנו. זה נתון מעכשיו. השאלה היא האם נעשה כל שביכולתנו כדי שזו תהיה הפעם האחרונה. השאלה שעומדת בפנינו היא האם סוף סוף נסיר את הספקנות ונחבר את הלב שלנו למען האחר.

התשובות לכל השאלות האלה מרגשות וממלאות אותי בתקווה. בערב שבת, נשות ישראל התחברו כאישה אחת בלב אחד. כ־71,000 נשים התקשרו או שלחו הודעה למספר הטלפון שהועבר בהודעה, קיבלו שבת מוקדם וביקשו שאברהם משה בן גיטל יחזור הביתה. זו הדרך לגאולה. הפרטית למשפחת קליינרמן והכללית לעם שלנו.