כמה זמן לא נפגשנו: על פגישת מחזור מרגשת – ותובנותיה

חוויתי אמש חוויה מרגשת. שש נשים יקרות ביקרו אותי בביתי, כולנו בנות אותה שכבת גיל וגדלנו יחד באותו הקיבוץ. מעין פגישת מחזור מצומצמת. בגיל 18 נפרדו דרכינו. עברו בדיוק שלושים שנה, וכעת אנו ישובות יחד באותו סלון, מביטות זו לזו בעיניים משתאות.

לפני שלוש שנים, בבת המצווה של בתי הצעירה, כתבתי כחלק מתוכנית המסיבה סיפור שנקרא "בעוד עשרים שנה". סיפור שמבוסס על אישיותה, אופיה, כישרונותיה ותחביביה, וגם על דמיוני הפורה... במה תעסוק, היכן תגור, כמה ילדים וכדומה. בגיל 12, גיל 32 נראה רחוק שנות אור ובלתי מושג.

הניצן הופך לפרח והפרח לפרי בוסר שעם הזמן מבשיל, ותהליכי החיים מובילים אותנו אל מחוזות מגוונים. כל אחת בדרך הייחודית שנסללת עבורה. כל פרי והייעוד שלו, בתפילה להיות מתוקים ומגירי עסיס ככל הניתן.

אני מקבלת את שש חברותי בחיוך רחב, והפלא ופלא – החיוך של כולנו לא השתנה. הן מתיישבות סביבי, ואנו עורכות סבב של היכרות מחודשת. כל אחת בתורה משתפת את כולנו בדברים שעברה בדרך, בתובנות שאספה בינות השבילים, במשוכות שדילגה מעליהן ובמכשולים שנפלה לרגליהם. כל אדם עולם. 

ואז, מתוך השיח, ככל שמתקלפות הקליפות מציפה אותי תחושה נפלאה של הרמוניה ושל מכנה משותף. לב לבו של פרי הנשמה חצוב מאותו מקום, מאותו החומר ומאותו צלם אלוקים. ויפח באפיו נשמת חיים. גוף מהתחתונים ונשמה מהעליונים. ייתכן פער בסגנון החיים, ישנו שוני בסולם הערכים ובסדר העדיפויות, יכולות להיות דעות שונות – אבל מתחת לפני השטח, עמוק בפנים, יש כאן שבע נשים בפתח העשור השישי לחייהן שהשאיפה הפנימית הגרעינית שלהן היא להיות טובות ומטיבות, רחומות וחומלות, מאריכות אף ובעלות חסד, נשות אמת, ותרניות וסלחניות. באמת הפנימית כולנו רוצות להידמות למידותיו של הבורא, הרי בצלמו נבראנו.

יצר הרע מתעתע בנו שוב ושוב ומקפיץ לנו מול העיניים את נקודות השוני בניואנסים הכי דקים. בתוך אותו מגזר ובתוך אותו הזרם ובאותה הקהילה. נתפסים לדקויות חיצוניות ושוליות שגורמות לפילוג וריחוק.

בואו נתאסף לפגישת מחזור מחודשת, נחייך ונביט זו לזו בעיניים, ונפגוש את המכנה המשותף. כמה זמן לא נפגשנו...