סיון רהב מאיר: הדברים שלמדתי מקורט רוטשילד זצ"ל. מה אתה עושה עם הכסף שלך, ולעיני מי?

רובכם ודאי לא שמעתם על קורט רוטשילד, שנפטר השבוע בגיל 101, אבל סביר להניח שרובכם הושפעתם ממנו איכשהו. הוא המנוע מאחורי אינספור מפעלים בעולם היהודי – מתנועת "המזרחי" שהוא היה הנשיא שלה דרך ארגון "יד שרה", מהמרכז הרפואי "שערי צדק" לאוניברסיטת בר אילן, שלא לדבר על חינוך יהודי בתפוצות, על העזרה ליהודי חבר העמים, על הדאגה למפוני גוש קטיף, על הקמת יישובים בפריפריה ועוד ועוד. הנה כמה דברים שלמדתי ממנו:

1. מה אתה עושה עם הכסף שלך? רוטשילד נולד בגרמניה. במלחמת העולם השנייה הוא גורש ונכלא לשנה וחצי, והתגלגל לקנדה. הוא הקים משפחה ועשה חיל בעסקים, בחברת בנייה שהקים. אבל כאדם עשיר, את רוב האנרגיה והכסף שלו השקיע בצדקה. קשה לאמוד כמה מיליוני דולרים הוא תרם מכספו, או התרים מכספם של אחרים, עבור ישראל. "הדבר הכי חשוב לי הוא המשכיות יהודית", הוא אמר שוב ושוב.

2. הקרדיט הוא לא העיקר. לא שמעתם עליו בתקשורת יומם ולילה, כי לא חייבים לפרסם כדי לעשות. בימים של בחירות חמישיות, כשכל אחד רוצה להיות מנהיג, רוטשילד הוא תזכורת לכך שמנהיגות היא לא רק פוליטית. האיש עשה למען העם היהודי יותר מהרבה "מנהיגים" שעליהם מדברים ללא הפסקה.

3. עד היום האחרון. זכיתי להנחות מסיבת יום הולדת שלו לפני כמה שנים, אחרי שעלה ארצה עם רעייתו בגיל מבוגר. כל הדוברים ציינו את העובדה שאדם בן כמעט מאה, מגיע למשרד שלו במרכז ירושלים מדי בוקר, כדי לעבוד. בתקופה האחרונה הוא נחלש, אבל ברחובותיה של ירושלים רבים ראו אותו יוצא מדי ערב, לאט לאט, לשיעור תורה. גם אחרי מאה שלמה של עשייה ובנייה בלתי פוסקת, היה לו עוד מה ללמוד, כתלמיד צעיר.

לזכרו.

לא לחלל את הדיבור

פרשת השבוע מתחילה בדרישה מאוד ישירה וברורה לאדם: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – יַעֲשֶׂה."

הפרשה עוסקת באדם שנודר נדר, אבל פרשנינו מסבירים שיש פה קריאה לכולנו להתייחס ברצינות לדיבורים שיוצאים מהפה שלנו. מה זה "לא יחל דברו"? רש"י מסביר: "לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין".

איזו הגדרה מרתקת: ממש כמו שיש חילול שבת, יש גם חילול דיבור. אדם יכול לחלל את הדיבור שלו, כשהוא לא עושה מה שאמר.

אנחנו יכולים להבטיח דברים לילדים ואז לשכוח מזה, או להגיד לעצמנו ולאחרים כל מיני דברים, בלי שום כיסוי.

רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מזכיר לנו לבנות תרבות שבה מילה זו מילה. לא לחלל את הדיבור שלנו.

מה העיקר ומה הטפל

כבר פרסמתי את הרעיון הזה, אבל אתם מוזמנים לקרוא ולראות כמה הוא רלוונטי גם השנה: לפני שייצאו למלחמה, פונים שבטי ראובן וגד למשה רבנו ומבקשים בפרשה להשאיר את הרכוש והילדים בעורף: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". קודם גדרות לצאן, אחר כך ערים לילדים. קודם הביזנס, אחר כך המשפחה.

משה רבנו עונה להם, אבל בתשובה שלו הסדר הפוך: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". קודם כל הילדים, אחר כך הצאן. זה לא סתם סדר כרונולוגי, אלא שיקוף של הכרעה ערכית, ושיעור במה חשוב יותר.

ואם המסר לא היה ברור מספיק, רש"י כותב על כך משפט נוקב: "אמר להם משה: עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל".

חודשי הקיץ הם בדיוק הזמן לחשוב על כך: מה האיזון הנכון בין העבודה לבין המשפחה? מה סדרי העדיפויות? כמה זמן אנחנו מבזבזים ושורפים, וכמה מנצלים? האם אנחנו מרגישים שליחות גם בתוך הבית פנימה, או רק בחוץ? בקיצור, האם אנחנו מבלבלים בין עיקר לטפל, או מצליחים לעשות את העיקר – עיקר, ואת הטפל – טפל?

הנוער של היום? הנוער של הצום!

"שלום סיון, אני נער מפתח תקווה. מדברים כל כך הרבה על מצב הנוער של היום, אני רוצה לכתוב לך על הנוער של הצום...

ביום ראשון השבוע, צום י"ז בתמוז, הגעתי עם עוד 63 נערים מהעיר כדי לנסות ללמוד מסכת שלמה ביום אחד. את כל המיזם ארגן הרב חנן שוקרון, שהדליק אותנו על הרעיון הזה בזמן האחרון.

מדברים הרבה על הדף היומי, על לימוד דף גמרא אחד ביום, אבל מי מעז לחלום על מסכת יומית? ובכן, אנחנו חלמנו, וגם הצלחנו. ישבנו מהבוקר עד הערב, ולמדנו יחד את מסכת תענית (איזו מסכת מתאימה יותר ליום הזה מתענית?).

אני לא איזה למדן גדול. אני אחד שלפעמים נרדם בשיעורים בבית הספר, על אותה מסכת בדיוק. עד היום הייתי מעביר ימי צום בשינה, בשעמום או בצפייה במסכים. השנה גיליתי שאפשר אחרת. דווקא כשאתה עייף וחלש, אתה מנסה כל פעם להתגבר, והלימוד נותן לך כוח. ישבנו באולם שממוקם מתחת לקרקע, ואין בו קליטה סלולרית. זה בהחלט עזר לנו לקלוט את הלימוד.

הסעודה של סוף הצום לא הייתה סתם אוכל, היא הייתה סעודת מצווה. עבור חלק מהבחורים זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שבה הם סיימו מסכת בגמרא, והם חזרו הביתה בעיניים בורקות.

אני חושב שלפעמים יש לנו ציפיות נמוכות מעצמנו, בכל התחומים, וזה יום שנתן לנו שיעור ענק, גם בגמרא, אבל גם על עצמנו.

נ.ב אני מעדיף שלא תזכירי את השם שלי, כי כמוני היו שם עוד כמה עשרות, ואני מקווה שבעתיד יהיו כמה מאות ואולי אלפים שיוכלו לספר על עצמם דבר כזה".