מה עדיף – לחיות ולהתמודד עם אתגרי החיים, או לא להיוולד בכלל?

אתגרים, ניסיונות וקשיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. אומנם קיים הרבה טוב בחיים, אבל לא תמיד הכול תותים, לא תמיד הכול הולך כמו שצריך, לא תמיד המצפון נקי. לפעמים מתמלאים בייסורי מצפון על מה שאמרנו או עשינו, או דווקא להיפך, על מה שלא אמרנו והיינו צריכים לומר, לא עשינו והיה ראוי שנעשה. חייו של יהודי הם חיים של חשבון נפש, של בחינה עצמית תמידית – היכן צריך לתקן, ובמה כדאי להשתפר ולהתחזק. אז אולי היה עדיף לוותר על כל הסיפור? אולי היה עדיף שמלכתחילה לא הייתה נבראת האנושות? הרי אפילו חז"ל אמרו "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" (מסכת עירובין, דף יג), וככה הנשמות היו נותרות למעלה בהיכל הנשמות ליד כיסא הכבוד, ולא יורדות לתוך גוף ועוברות מסלול לא פשוט של 80 שנה.

בתורה נאמר לנו כי ביום השישי לבריאת העולם, הקב"ה אומר על הבריאה ובכללה האנושות "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא). אם הקב"ה אומר על בריאת העולם והאנושות 'טוב מאוד', כיצד חז"ל אומרים שהיה נוח לאדם שלא להיברא, והאם באמת אלטרנטיבה זו הייתה עדיפה?

ראשית, וודאי שאם הקב"ה, קורא כל הדורות, יודע את שעתיד להתרחש לאורך כל האנושות,  יצר את האדם פירוש הדבר שבריאת האדם היא לטובתו של האדם ומושלמת עבור תכליתו, ואם האופציה השנייה הייתה טובה יותר לאדם, העולם הזה אכן לא היה נברא. אז למה התכוונו חז"ל כשאמרו "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא"?
אם נתבונן במילים בהן בחרו חז"ל להשתמש נבחין כי הם ציינו כי 'נוח' היה לו לאדם שלא להיברא, אבל לא 'טוב' היה לו לאדם שלא להיברא. משמע שזה אולי יותר נוח, אבל לא יותר טוב.

כל מי שהשיג דברים חשובים וגדולים בחייו, יודע כי הדרך לשם לא הייתה כל כך קלה. אמא שזוכה בילד יקר עברה תשעה חודשי הריון לא קלים פיזית, שבסופם צירי לידה ולידה מתישה; רכישת הסמכה בכל תחום דורשת יגיעה ושקידה; הקמת ארגון חסד דורשת השגת תקצוב ומשאבים, תכנון ותפעול בלתי פוסקים, וכן הלאה. התוצאה של המאמצים הכבירים הללו בהחלט נושאת פירות, אבל לומר שזה "נוח" למי שעומד מאחוריהם בהחלט לא ניתן לומר.

וזהו אחד המסרים שנלמדים מדברי חז"ל – האדם לא נברא על מנת לחפש נוחות, לא זו המטרה של חיינו כאן. כל הסיבה לכך שיום יום ניתנים לנו חיים מאת הבורא היא כדי שנצא מאזור הנוחות, נדחוף את עצמנו קדימה, נממש את עצמנו, נהיה אנחנו בגרסה יותר טובה של עצמנו. רק כך נוכל להגיע אל ה'טוב', אל תכלית ההטבה שלשמה האדם נברא.   

עבודת חייו של יהודי לא תמיד קלה, גם לא תמיד נוחה. לא תמיד נוח ללכת ברגל בשבת קודש במקום לנסוע ברכב ממוזג, לא תמיד נוח לקום מוקדם בבוקר ולא לאחר לתפילת שחרית, אבל מי אמר שהנוחות היא דרך החיים הטובה עבורנו? מי אמר שהקל הוא הרצוי? כל אלו שהשיגו הישגים אדירים, בכל תחום שהוא, החיפוש אחר הנוחות היה היפך משנת חייהם. ומדוע הם בחרו בכך מלכתחילה? משום תחושת הסיפוק שבה הם מתמלאים כאשר הם חשים שהם ממשים את הפוטנציאל הטמון בהם. הקושי המלווה את האתגר הוא זה שהופך את האתגר לעליית מדרגה, כמקפצה אל השלב הבא, כמו על דרך המשל כספורטאי המוסיף משקולת למכשיר הכושר. המאמץ הוא זה שמרים אותנו בשלבי הסולם. זה לא קל אבל זה טוב, זה לא נוח אבל זה מעניק סיפוק ומימוש והופך אותנו לטובים יותר.

לאדם ניתנו חיים לא על מנת להעניק לו נוחות, אלא על מנת להעניק לו את האפשרות לבחור בטוב, ובכך לצמוח ולזכות להטבה המושלמת.

לעיתים הבחירה של האדם היא לאו דווקא בין הטוב לבין הרע, אלא בין הטוב לבין הנוח, כמו, האם לוותר לאחר כשלא חייבים; האם לעשות חסד כשלא מוכרחים; האם להתאמץ לקום בבוקר בזמן למרות שאפשר להישאר לישון עוד חצי שעה; האם להישאר ללמוד עוד עשר דקות או שלוותר. כדי לגדול כבני אדם לא מספיק להימנע ממעשים שליליים, אלא יש גם להילחם בטבע המחפש אחר הנוחות. דווקא המודעות לכך שמשמעות חייו של יהודי היא בחירה בטוב ובלא-נוח, יכולה לסייע לו לעשות את הבחירה הנכונה.

לסיכום, בריאת האדם היא הטוב המושלם, למרות המהמורות שבדרך, שרק בזכותן אפשר להגיע אל המימוש והעונג הנצחי. אז אפשר לחיות בחוף הנוחות, אבל מי שיישאר שם כנראה שלא יגיע לפנינים הנמצאות במעמקי הים...