מיומנה של טלפנית: "פגעתי בך, תסלחי לי"

הווידוי של שרה מדבר בעד עצמו, חזק ואמתי מכדי שיהיה זקוק למשחקי מילים. השארתי אותו כך, בדיוק כפי שהתגלגל מקווי הטלפון של הידברות אל שורות יומני. מסר עוצמתי של שמירת הלשון ודוגמה קלאסית לקושי האדיר ולמאמץ הכמעט בלתי אפשרי לזכות לסליחה כלפי שמיים.

הכול התחיל לפני 30 שנה. הייתי גננת צעירה. סיימתי באותה שנה את הסמינר והתחלתי בהתלהבות לעבוד כגננת במתחם שהכיל 4 גנים במבנה אחד. רציתי מאוד להצליח, ואהבתי את הילדות המתוקות. הייתי טיפוס שהסתדר עם כולם וכולם הסתדרו אתו. הייתי מה שנקרא "אוהב ואהוב", ועד כמה שזכור לי מעולם לא פגעתי במתכוון באף אחד. באותה שנה קיבלתי שנתון של גיל 4. אחת הבנות הזכירה לי, משום מה, מישהי שלא אהבתי, או יותר נכון אחת שדחתה אותי בעבר במראה פניה. לבושתי, גם כאן חשתי דחייה ממנה בלא סיבה אמתית. מובן שלא נתתי לאף אחת לחשוף את הרגשתי, ופנייתי אליה הייתה בצורה חביבה כמו לכולם. התברר לי לאחר כמה ימים שדודתה הרווקה עובדת בגן לידי כעוזרת לגננת.

בהפסקות כשכולן שיחקו בחצר אחת, ישבנו אנו צוות הגננות והסייעות ביחד לעבודות מלאכה. באחת השיחות פלטתי בטיפשותי הרבה לעבר הצוות שאני לא סובלת את הילדה הזו. באותם רגעים קריטיים לא שמתי לב לעובדה שהצוות כלל את דודתה, ששמעה את דברי. המהומה שהתחוללה סביב המשפט האומלל העמידה אותי במקום שלא חשבתי עליו. הדודה נכנסה לגן והחלה לבכות,  הסיטואציה הזו ביישה אותה מאוד. הבכי נמשך שעה ארוכה. הייתי המומה ממה שחוללתי, לא הבנתי למה ואיך פלטתי את המשפט הזה, ועוד לאוזני הדודה שלה. המקרה ציער אותי מאוד, בפרט שלא התאים לי כלל להכפיש ועד אז נזהרתי מכל נדנוד של פגיעה. מאותו יום חיפשתי איך לכפר על המילים, ורק לאחר חודש ימים חזרנו להיות ידידות. מובן שגיהצתי את העניינים בלהיות הכי נחמדה אליה ולשאול לשלומה מתוך התעניינות אמתית, העיקר שתחוש ידידות חמה ולא תהיה לה טינה כלפי. מה שכן שכחתי, זה לפנות אליה ולבקש סליחה. זה היה הכי קשה ובלתי אפשרי בעיני, לבקש סליחה על המילים הספציפיות. כל העניין הוא שהמשפט שנאמר היה "כמשיח לפי תומו", כלומר אין לי תירוץ על כך שלא התכוונתי, ומבחינתי זה כמו לירות חץ נוסף.

כשסיימתי את השנה עברתי למקום עבודה אחר. המצפון המשיך להציק לי בלא מנוחה, בפרט לפני ימי הכיפורים בכל שנה ושנה. לאחר שנתיים התפללתי שאפגוש אותה שוב רק כדי לבקש סליחה אבל כמו שצריך. באמת פגשתי אותה, ושמחתי כל כך עד שגם היא התפלאה על  כך שפני מאירות באופן מיוחד. התחלתי את השיחה במאור פנים. שוב היה קשה עד מאוד להגיע לנקודה הכואבת. סיימתי רק במשפט "תראי, אם פגעתי בך במשך השנה אני מבקשת סליחה". אבל התשובה הייתה "מה פתאום, מעולם לא פגעת בי".

לאחר שנים מספר פגשתי אותה פעמיים, ושוב הגעתי למבוי סתום. איך למען השם אחזור על המילים הכואבות, ועוד אבקש סליחה? האם היא לא תיפגע שוב? ושוב הניסיון היה מעבר לכוחותי הנפשיים, ורק סיימתי במילים הלא מחייבות. "אם פגעתי בך תסלחי לי". זה היה פשוט, והכי קל להתנער מהאחריות.

וכך שנה אחר שנה ידעתי בבירור שיום הכיפורים לא מכפר ולא יכפר עד שאבקש סליחה כמו שצריך ולפי ההלכה. אבל איך עושים את זה? נשארתי עם הצריבה בנשמתי שהעיבה עלי שנים רבות וגדלה כמו מורסה בתוככי נשמתי. ידעתי שיש חטא נורא שאין אפשרות להעלים אותו אלא על ידי בקשת סליחה. הרגשתי עול נורא, כמו לעבור את הר האוורסט.

עברו 25 שנה. החלטתי שאני לא אעבור את יום הכיפורים בלי להסיר את הגידול המייסר בנשמתי, אבל נוספה לי בעיה אחרת. אין לי מושג איך להשיג אותה, ואין לי מושג מה שם משפחתה כעת.

כנראה התקיים בי הפסוק "טרם קראתי ואענה". באותו שבוע, תוך כדי שיחה אקראית עם חברה של בתי, התברר שהדודה הבלתי מושגת נשואה לגיס של הגיס במשפחתה. הפעם לא ויתרתי. התגלגלתי ממספר טלפון אחד למשנהו עד שסוף סוף שמעתי את קולה.

זה לא היה קל. גמגמתי את המשפטים הראשונים עד שהיא הבינה על מה אני מדברת. נכון, היא נזכרה שפעם עבדה בגן, אבל לא זכרה כלל את האירועים. הפעם סיפרתי לה בפרוטרוט ומתוך בושה אמתית על מעללי אותו יום. חזרתי על המשפט ובקשתי סליחה. היא סלחה מיד, ואמרה שהיא כלל לא זוכרת. סיפרתי לה שהדבר הזה הולך איתי לכל מקום, והוא גדל משנה לשנה ולפעמים הוא תופס אותי כמו גוש חונק בגרוני.

הרוגע שחשתי לאחר מכן העיד על החטא שרבץ עלי כמסע כבד, וכעת נפרד ממני לתמיד. אני לא אוהבת להצטדק, אבל אולי זה בגלל האופי שלי, הרגיש מאוד לפגיעות בי או באחרים.

ידוע שמילה שמוציאים מהפה היא כמו חץ שאין שליטה עליו. אבל כעת חשתי על בשרי מה זה לחפש את החץ הזה שזרקתי לפני שנים וכמה היה קשה למצוא אותו. ועוד למדתי, שקל יותר לשמור על המילים ולבחון אותן היטב לפני, מאשר לזרוק אותן ולחפש אותן לאחר מכן.