"לא היית מעדיף להשתתף בחתונה שלו כבחור ירא שמים?!". פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

זמר אחד שראשו מלא ברסטות זהובות ומיקרופון בידו ועוד שני נגנים עמדו במרחב הפתוח, אוחזים זה בגיטרה וזה בסקסופון, מתואמים להפליא. מפיקים צלילים שקטים ומרגשים. הרוח נעה עימם בקצביות.

הרי בנימין השתרעו לכל האופק הפתוח, סלעי ענק נחו בשלווה בינות לחולות, פוערים פיות צחיחים. עדר מובל בידי ילד שחום עור המנסה לטפס על הסלעים, מחפש משהו על האדמה.

אוויר צלול כיין בידר את פאותיו של מתנאל שעה שצפה באירוע הנרקם מולו, חופה לבנה ורכה התנדנדה ברוח, נאחזת במוטות קלילים, שורות של פרחים בסגול לילך. חגיגיות לבנה מכסה כל פינה בגן האירועים היפהפה, מספרת על זוגיות שמתחילה היום התחלה חדשה ומרגשת.

'איך הגעתי לכאן בכלל?' תהה מתנאל בינו לבין עצמו, 'רוני, האדם היחיד שיכול לגרום לי לבלות הערב בחתונה המוזרה הזו'.

------

"מתנאל, אתה מכיר את לוליק, הבחור הנחמד הזה, שמסתובב לפעמים עם החבר'ה של הגרפיטי?".

"כן, ראיתי אותו אתך", ענה מתנאל. "וגם יצא לנו לדבר כמה פעמים".

"אז זהו, שהיום הוא מתחתן, והוא מז'ה בלחץ".

"למה בלחץ?".

"אתה יודע, לוליק הוא לא ממש דתי היום, וההורים שלו הם חרדים מהסוג הכי שמור שאתה מכיר, בעצם נדמה לי שאתה אפילו לא מכיר כאלו טיפוסים. משהו קיצוני אמיתי. הם מאלו שאין להם אפילו פלאפון פשוט בכיס, שלא לדבר על מחשב בבית...".

"נו.." מתנאל לא הבין איך כל זה קשור אליו.

"הם משתדלים מאד לקבל אותו ככה, כמו שהוא. הם יבואו לחתונה ויביאו את כל האחים והכיפות הגדולות והאחיות עם השמלות הרחבות, והוא - איך לומר, תכנן חתונה חילונית לגמרי... הוא מתחתן עם מישהי שמגיעה מבית דתי-לאומי, אבל היום היא לא שומרת כלום".

"אז מה, הם מתכוונים להקים בית חילוני?", הזדעזע מתנאל.

"לגמרי. ברמה כזו שללוליק קשה אפילו עם כל הטקס של הרבנות בחתונה, למה שאפילו חילונים רגילים עושים בלי לומר מילה, הוא - ממש מתנגד. וגם הכלה באותו ראש בדיוק. בקיצור – זו הולכת להיות חתונה מורכבת. מצד אחד - חילונית לגמרי, ומצד שני - בהשתתפות המשפחה הקיצונית שלו".

"כל הכבוד להם שהם לא מוותרים עליו ובאים", נאנח מתנאל, חושב על ההורים של לוליק. "ואיך זה קשור אלי, רוני?".

"אני.. רציתי לבקש ממך", אמר רוני מהר, "שתבוא איתי. נראה לי שיהיו שם כמה אנשים שיזדקקו לתמיכה,. אתה מוכן להגיע?".

"איפה החתונה?".

"לא'ידע", משך רוני בכתפיו, "באיזה גן אירועים באזור הרי בנימין. אבדוק בהזמנה".

 "אנסה לראות אם אני יכול לצאת הערב", הבטיח מתנאל.

---

וכך מצא את עצמו עומד מול יופי בראשיתי של טבע, על צלע הר ענק שרובץ כמו לביאה ישנונית, צופה בתמונה הנרקמת מולו.

החתן, לבוש בחליפה סגולה ובמכנס סגול סידר את שערותיו הבהירות והחלקות האסופות בקוקו מקופל נמוך, כיפה סגלגלה זעירה נחה על קודקודו. מתנאל לא יכול היה שלא לחשוב על הפיאות העבותות שהיו פעם מעטרות את לחייו של לוליק. על החליפה והכובע שהוא מן הסתם עטה על עצמו בעבר. לבו נחמץ.

אביו של לוליק עטה חליפה ארוכה ושחורה וחבש מגבעת שחורה מקטיפה. אמו כיסתה את ראשה בכובע אלגנטי ועדין, לבושה בחליפה פשוטה ובחצאית בצבע חום. כל כך שונים הם מהנוף הזר המקיף אותם. כל כך זרים.

על הכיסאות הלבנים והחגיגיים המוכנים לחופה ישבו אחיו של לוליק, חרדים אוטנטיים, שבאופן טבעי הסירו את משקפיהם כדי לשמור על עיניהם, חושפים עיניים בהירות וקטנטנות שממצמצות מול השמש השוקעת. נעים על כיסאותיהם באי נוחות. מגינים על כיפותיהם מפני הרוח.

"מזל טוב", לחץ מתנאל את ידיו של לוליק. רוני הסתער עליו מאחור בחיבוק אמיץ. "לא יכולת קצת לכבד את ההורים שלך?!", שמע מתנאל את רוני נוזף בלוליק בלחישה. "לפחות לחתונה להתלבש נורמלי?!". הוא משך בפפיון הסגול שתחם את צווארון החולצה הלבנה.

"זה לא היה עוזר ממילא", התנצל לוליק, "הם המומים גם ככה מהכל...". פניו עטו גון ארגמן כהה. מתנאל נמלא חמלה, הן על ההורים המתמודדים והן על החתן המאכזב ביום חופתו.

"תודה שבאת, מתנאל. אני מאד מעריך את זה", התעשת לפתע לוליק.

מתנאל תפס את שתי ידיו של לוליק בין כפות ידיו החמות והביט לתוך עיניו: "אני מברך אותך במזל טוב, בבהירות פנימית ובזוגיות טובה".

"הלוואי", שכח החתן את האמירה המתאימה.

"גם אני רוצה לברך אותך, בן אהוב", שמע מתנאל את אביו של לוליק לוחש מאחוריו, קולו מרוסק, שברים שברים. "ברכת אב לבנו ביום חופתו".

אף שלוליק נראה היה נבוך, הוא הרכין את ראשו העטור בקוקו תחת ידיו של אביו, מאפשר לו ללחלח בשקט את שערותיו בדמעות רותחות.

 אימו של לוליק נתמכה בידי אחת מבנותיה הגדולות. רזה וכחושה, ופניה חיוורים באופן חולני.

"אני מקווה שהיא לא עומדת להתעלף", לחש רוני למתנאל באוזן. "היא מנסה מאד לזרום עם לוליק, אך למרות זאת נראה שקשה לה נורא".

"נכון", הסכים עימו מתנאל וניגש אליה.

"מזל טוב", בירך את האמא, "אני מתנאל ברונר. מכיר קצת את לוליק... תדעי שיש לך בן עם לב זהב".

"אני יודעת את זה". הנהנה האם חלושות, "הוא הילד הכי טוב בעולם. אני עוד בטוחה שהוא יחזור מתישהו, לא יכול להיות שכך הוא הולך לבנות את חייו. לא ייתכן". היא לא הסתירה את הדמעות שזלגו מעיניה ללא הרף, ואפילו לא ניסתה למחות אותן בשרוולה.

צלילי החופה הוחלפו בצלילי שיר לא מוכר כלשהו, חילוני כל כך. האורחים המגוונים תפסו את מקומותיהם.

מתנאל צפה בחתן המלווה בזוג הוריו, שתלמי צער הזקינו את פניהם טרם עת, בכלה המלווה בהוריה. המנגינה כמו הקפיאה את הרגע, הולמת בתופים עזים בליבותיהם של האנשים. מנציחה רגע של בן והוריו הצועדים על מסלול זרוע מכשולים לחופה. נפצעים, נשרטים, מגירים דם, אך למרות הכל אוהבים, וביחד.

מתנאל התבונן סביבו והבחין כי הוא לא היחיד שהדמעות יוצרות שבילים לחים על לחייו.

* * * 

החתן והכלה נבלעו בהמון המרוגש שחיבק ונישק ואיחל. הקהל פנה לעבר אולם האירועים המקורה. האולם היה חשוך ואלגנטי. סלטי יוקרה כבר היו מונחים על השולחנות העגולים וגם סלסלאות מלאות לחמניות טריות מסוגים שונים.

מתנאל נכנס, תוהה בינו לבין עצמו אם יש הכשר כלשהו לאולם הזה.

ואז, בצד, זיהה כמה מדודי החתן. הם ישבו בצד האולם מאחורי מחיצה, בפאותיהם העבותות ובחליפות השחורות, ואכלו. הוא פנה לכיוונם.

"ידוע לכם מה ההכשר כאן?", שאל אותם בשקט.

"ההכשר באולם הוא רבנות, אבל לוליק ארגן פה קייטרינג בהכשר מעולה במיוחד בשבילנו. היה לו כל כך חשוב שנגיע, הוא לו ויתר". מתנאל הבחין כי אביו של לוליק מתקרב גם הוא אל השולחן.

"נו, אתם מסתדרים?", פנה אל אחיו.

"טעים מאד", הם ענו לו בפה מלא.

רוני התקרב גם הוא לאזור, מוקף במספר חברים, מחפש את מתנאל.

"אני אשב כאן", הצביע מתנאל בנחרצות על השולחן הצדדי.

"למה? בוא תשב איתנו, כל החבר'ה נמצאים".

"אני לא אשב באולם מעורב", לחש מתנאל באוזניו של רוני.

"רגע, ומה אתה עושה בחתונות של המשפחה המורחבת שלכם?".

"מה שאפשר עושים", ענה מתנאל בשלווה. "ומה שאי אפשר לא עושים".

"הבנתי", בלע רוני את רוקו, "נראה לי שגם אני אצטרף אליך, אם זה בסדר מבחינתכם כמובן". הוא פנה בקול אל יושבי השולחן. "בוודאי", הזמינו אותו בחום, "בוא, שב".

כמה דקות אחר כך כבר עמד שולחן נוסף מאחורי המחיצה. מאכלס בחורים עליזים מכל מיני צבעים וסוגים, שבחרו לשבת בצניעות מאחורי המחיצה.

אבא של לוליק ישב ליד אחיו, גבר מזוקן כבן חמישים. הם דיברו ביניהם, ומתנאל מצא את עצמו מאזין מכורח היותו יושב בסמוך.

"אף פעם לא הערת לו?", שאל הדוד, "לא הרגיז אותך שהוא ככה?".

"יש הלכה מפורשת בשולחן ערוך בהלכות כיבוד אב ואם", הוא ענה לו בפשטות. "אסור להעיר לילדים בדברים שאינם נשמעים, שמא יעברו על מצוות כיבוד הורים".

"אבל.... זה לא קל", שמע מתנאל את הדוד.

"נכון", לא הכחיש אבא של לוליק, "זה לא קל".

"ואתה קיבלת אותו ככה, נתת לו להסתובב בבית שלך ובשכונה כמו שהוא?".

"הוא הבן שלי", אבא של לוליק באמת לא הבין.

"לוליק סיפר לי פעם שהלכת איתו לקניון כדי לעזור לו לבחור בגדים חדשים".

"נו...".

"מה נו?! אתה הלכת איתו למקום הזה, ובחרת איתו את כל החולצות והמכנסיים ה...".

"תראה, אייזק", הוא הביט לתוך עיניו של אחיו, "לוליק לא עשה כלום במטרה להכעיס אותנו. הנפש שלו פצועה, זה הכל. אם היה בא אליך פצוע ומבקש עזרה, היית בא לעזרתו?".

"יפה שאתה מצליח לראות את זה ככה, אני מעריך את זה מאד. באמת", הרהר הדוד בקול. "אבל... לא פחדתם על הילדים האחרים שלכם? וכל החברים האלו, שהוא הביא הביתה".

"על כל דבר התייעצנו", אמר אבא של לוליק. "וכמה טוב שיש את מי לשאול... אני זוכר שכששאלתי את הרב כהן בקשר לילדים האחרים, הוא היה חד משמעי ואמר: 'אין מה לחשוש. אין מה לחשוש'.

"ואני הקשיתי: 'ומה עם החברים שלו?' – 'תקרבו גם אותם', הוא ענה לי. הייתי המום, אבל ככל שהעמקתי את הקשר עם לוליק ועם החברים שלו בתקופות האלו, הבנתי כמה צדק הרב".

"איך אתה כזה, אני לא מבין. לא קשה לך? לא היית מעדיף להשתתף עכשיו בחתונה שלו כבחור ירא שמים?", אייזק היה בוטה.

"אוהוו, כמה שהייתי רוצה", אמר אבא של לוליק בכנות גמורה. "אייזק, אין דבר שהייתי רוצה יותר מזה".

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.