מרב מיכאלי: שירת הברבור של מפלגת העבודה

בימים האחרונים הודיעה יו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, על הישג שלה במסגרת תפקידה כשרת התחבורה: מעתה על התמרורים במרחב הציבורי יוצגו גם דמויות של נשים! "ההישג המדהים" הזה מצטרף לרשימה ארוכה של פעולות שעשתה השרה, שכולן סובבות סביב אג'נדת השוויון המגדרי אותה היא מקדמת בקנאות – כמו התאמת טמפרטורת המזגנים ברכבות כך שתתאים לנשים, השוואת מחירים בין תכשירי דיאודורנט בצבע ורוד לאלה שבצבע כחול (!) ועוד. זאת בנוסף להטפות שלה בעבר בבמות שונות לקידום האג'נדה הדוגלת בפירוק המבנה המשפחתי המסורתי לטובת מסגרות משפחתיות אלטרנטיביות, כמו גידול ילד במסגרת משפחתית שיש בה יותר משני הורים, או גידול ילד אצל מי שאינם הוריו הביולוגיים.

את מיכאלי קשה להבין, קודם כל כי קשה להבין את השפה המשובשת שאימצה לעצמה, כשהיא מקפידה להחליף את לשון זכר בנקבה ודבריה הם צרימה בלתי נסבלת לאוזניים. אך גם קשה להבין את ההיגיון ברתימת נושאים שמעניינים קבוצות שוליים בחברה הישראלית והפיכתם לנושא הדגל של יו"ר מפלגה שהייתה הגדולה והחזקה במדינת ישראל.

תפקיד יו"ר מפלגת העבודה הוא לא משהו שניתן לזלזל בו. מאז קום המדינה ובמשך כחמישים שנה, מפלגת מפא"י ומפלגת ההמשך שלה, העבודה, היו האחראיות הכמעט בלעדיות על ניהול המדינה – לטוב ולרע. ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון פיקד על מלחמת השחרור וניהל את תהליך הקמת המדינה. מאז, בדברי הימים של המדינה שזורים שמותיהם של ראשי מפלגת העבודה לדורותיהם כמי שהיו מעורבים בכל האירועים המשמעותיים שהתרחשו בה. המפלגה נהנתה מתמיכה ציבורית רחבה, ובשיאה הגיעה ל-55 מנדטים. אחרון המנהיגים מטעם מפלגת העבודה שהטביעו את חותמם על המדינה היה יצחק רבין המנוח שהביא על ישראל את אסון אוסלו, ושם למעשה גם הסתיימה תקופת הזוהר של המפלגה. מאז ההפסד הדרמטי של שמעון פרס לבנימין נתניהו בבחירות 96', מפלגת העבודה חוותה ירידה עקבית ומתמשכת בתמיכה הציבורית בה, וכך השפעתה הלכה ופחתה.

הסיבה שמפלגת העבודה איבדה את בכורתה והפכה למפלגה שולית נובעת מהשינוי הדרמטי שהתחולל בחברה היהודית במדינת ישראל. המפלגה שהובילה את החילוניות במדינת ישראל יצקה בה לאורך השנים משמעות אידיאולוגית. תחילה היו אלה המלחמות על עצם הקמת המדינה ועל הישרדותה מול כל אויביה מסביב, ולאחר מכן בבניית המדינה והפיכתה למדינה נורמטיבית כאחת ממדינות העולם המערבי. ככל שחלפו השנים והמדינה הלכה והתבססה – האידיאולוגיה הלכה והתפוגגה. החילוניות הישראלית התקשתה ליצוק לתוכה תוכן משמעותי חדש ומלהיב, והניסיון האחרון ליצור משהו גדול היה תהליך אוסלו שכידוע נחל כישלון חרוץ.

כך איבדה החילוניות את חינה והציבור הלך לחפש משמעות במקומות אחרים. רבים מצאו אותה ביהדות, וכך החל עידן המסורתיות שהפכה לקבוצה הגדולה בחברה היהודית בישראל. בזירה הפוליטית היא התבטאה בהגדלת נוכחותם של חובשי כיפות בכנסת. האחרים מצאו את משמעות חייהם במגוון אידיאולוגיות גלובליות אופנתיות.

בהיעדר מצביעים פוטנציאליים, מפלגת העבודה הלכה לקושש קולות בקרב קבוצות שוליים, מאמצי האידיאולוגיות והרעיונות ההזויים. נראה שמרב מיכאלי, עם שפתה המשונה וסרטוניה התמוהים, היא הדמות המתאימה ביותר למטרה זו עבור מפלגת העבודה בגרסתה הנוכחית.

כך הפכה המפלגה הגדולה והמשפיעה בישראל לבדיחה הנלעגת של הפוליטיקה הישראלית.

דרכן של אופנות, כידוע, לחלוף. ומפלגת העבודה עלולה למצוא את עצמה צועדת לקראת שקיעתה הסופית, כשמרב מיכאלי ושיגיונותיה ייזכרו כשירת הברבור – או הברבורה, כלשונה של מיכאלי – של מפלגת העבודה.