"איך את יודעת?!" – דבורי וקשטוק במסר להרבה אנשים "בעייתיים" – אתם נורמליים

בשבועיים האחרונים חזרו על עצמם כמה וכמה מקרים בקליניקה שיש להם מכנה משותף אחד, ואני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי שגם את, או אתה, או אתם, תוכלו להבין סוף סוף מה הקושי שלכם.

היא כתבה לי שוב ושוב שהיא צריכה דחוף לדבר איתי.

בימים אלו אני הרבה פחות זמינה והרבה פחות מגיבה, וכשהיא כתבה לי שוב, הבנתי שזה מקרה חירום.

השעה הייתה 12 בלילה כשכתבתי לה שאני פנויה לדבר, ואולי במקרה גם היא יכולה.

כן, היא יכולה. זמן מצוין.

התקשרתי.

היא נשואה פעם שניה. הם התחתנו באהבה גדולה. כל אחד בא עם השק שלו וביחד קיוו להיות משענת אחד לשנייה.

הם נשואים בסך הכל 3 שנים, אבל היא לא יכולה יותר.

בשיחות ובאבחונים שלי אני לא צריכה ולא מעוניינת לשמוע את כל סיפור חייו של האדם שמולי. לא נכון לגרום למישהו לפתוח את הקרביים שלו רק כדי שאפנה אותו לאיש מקצוע.

אני שואלת שאלות מדויקות, מבררת רק מה שאני צריכה לדעת ומשתדלת להוציא כל אחד ואחת עם תקווה. עם ידיעה שיש דרך להרגיש ולחיות טוב יותר.

התחלתי לשאול, להבין מעבר למה שנאמר, להיכנס לנעליים שלה כדי להבין מה היא צריכה ממני.

"אני מרגישה שאני חיה עם מישהו שיש בו 2 אנשים: אחד טוב ואחד רע", היא אמרה לי תוך כדי שהיא עוצרת את עצמה מלבכות. או שהוא טוב או שהוא רע, הכי טוב או הכי רע".

"במה זה בה לידי ביטוי?", שאלתי.

"התפרצויות זעם מאפס למאה בשנייה על שטויות. ילדותי מאד. כולם חייבים לו הכל. אם הוא קם לעבודה – צריך למחוא לו כפיים כאילו הוא מינימום הגיע לפסגת האוורסט, אבל אני, שעובדת כמו חמור, לא מגיע לי כלום. הוא לא לוקח אחריות על החיים. יש לו ילד מנישואים קודמים שכרגע גר איתנו, ואני זו שבעצם לוקחת עליו חסות".

אני שומעת אותה, ואני מרגישה שאני יודעת למה הוא מתנהג ככה.

"אני אגיד עכשיו כמה דברים כאילו בשמו של בעלך, ותגידי לי אם את מתחברת למה שאני אומרת", אמרתי לה והתחלתי לפרט: "הוא רואה הכל בשחור ולבן, אין אצלו אפור. הדימוי העצמי שלו נמוך מאד, אבל כלפי חוץ הוא לא נראה כזה. הוא מרגיש אשם בהמון דברים, פועל מהבטן ולא חושב על ההשלכות של מעשיו...".

"מה? איך את יודעת???".

"הוא היה ילד כאפות. זרקו אותו מכל מיני מסגרות... הוא מרגיש נחיתי מאד ביחס לאחרים...".

"רגע! הוא דיבר איתך???".

"לא. הוא לא דיבר איתי. אבל אני כבר מבינה במה מדובר. האם הוא יסכים להגיע לאבחון?".

"כן, כי אם לא – אני מתגרשת. אני לא יכולה יותר".

קבענו אבחון זוגי, שזה אומר: היא בנפרד, הוא בנפרד, ואז שניהם ביחד.

היא נכנסה לחדר. סיפרה לי מה אהבה בו ולמה היא רצתה מאד להתחתן איתו. סיפרה על נורות אזהרה שהיו לה בין האירוסים לחתונה, שהיא לא הבינה את משמעותן. סיפרה על כך שכשהם רבים – הוא פשוט יוצא מהבית למשך שעות ולא עונה לה, לא חושב מה יקרה בעוד רגע אלא חי את הרגע הזה, חסר טקט ואומר דברים בלי לחשוב עליהם קודם...

והיא? בעצמה חסרת ביטחון, חשדנית מאד בעקבות מקרים שהיו בעברה שגרמו לה לחשוד בכל אחד עד שיוכיח את חפותו, ובמקרה הזה, יש לה סיבות טובות לחשוד.

העמקתי איתה עוד קצת. היא סיפרה שהיא מרגישה תמיד שהיא לא בסדר. לא משנה מה היא עושה, היא לא טובה. וזה לא התחיל בנישואים האלו, זה משהו שהיא הביאה מהבית, כשהייתה ילדה וגדלה במשפחה גדולה.

כן, גם לה יש עבודה לעשות, בלי קשר לנישואים בכלל.

סיימנו את האבחון ובעלה נכנס.

נראה גבר-גבר, אבל לא מרגיש ככה. כאוב ופגוע.

"אף פעם לא חשבתי שאצטרך טיפול, אבל אני מבין שאני חוזר על אותן הטעויות, וכנראה שאני באמת לא בסדר", הוא אמר בפתח השיחה. "אני מתחנן לעזרה. אני לא יכול יותר לחיות עם עצמי".

הוא מספר על עצמו, על ילדותו, על ההורים.

ילד אבוד שגדל לבחור אבוד שהפך לגבר אבוד, שהתחתן עם אישה אחת שהבינה שאי אפשר לחיות איתו, התגרש והתחתן עם אישה שניה וגם היא אומרת שהיא לא רוצה אותו ככה.

"איך ככה?", שאלתי.

"נו, כזה... לא מיושב, לא מרוכז, מוסח מאד, לא ממומש, מחליף עבודות כל הזמן, לא יציב, צריך כל הזמן ריגושים ואקשן, קצת כמו ילד, נחיתי, פזיז, פתיל קצר...".

הוא מתחיל משפט ואני ממשיכה אותו. והוא המום.

"איך את יודעת???".

אני יודעת. תאמינו לי.

"תגיד לי, האם בעבר אובחנת באיזשהו אבחון?".

"כן, אובחנתי עם הפרעת קשב".

בינגו.

"ומה עשית עם זה?".

"כלום. אני לא מאלה שלוקחים כדורים".

לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי: "כמה אתה סובל?".

"המון".

"ומה אתה מוכן לעשות בשביל להפסיק את הסבל הזה?".

"הכל".

"אז אני רוצה לספר לך ממה אתה סובל, כדי שתדע שיש לזה שם, ובעיקר, שיש לזה פתרון".

ואז הסברתי לו מהי הפרעת קשב וריכוז, ואיך כל מה שהוא סבל וסובל, וכנראה גם יסבול, קשור באופן ישיר וחד משמעי להפרעת הקשב שלא טופלה.

ולא, הוא לא אשם בזה, ובהרבה דברים שהוא מרגיש או עושה.

הוא לא פספס מילה. בקושי נשם.

"ואת רוצה להגיד לי שגם זה וזה וזה קשורים להפרעת הקשב?".

"כן. כי...", ואני מסבירה, והוא לא יודע את נפשו.

"מה? זה פתיר? אני יכול להיות כמו כולם? נורמלי?".

"כן, אם תחליט שאתה לוקח את עצמך בידיים ומקבל את העזרה שאתה צריך".

הוא אומר שהוא מוכן לעשות הכל, אבל הכל. ואיפה הייתי עד היום.

אני מבקשת מאשתו להיכנס, ויושבת מול שניהם.

מסבירה לאישה שבעלה עם הפרעת קשב וריכוז והוא לא טופל מעולם, ושכל החלקים של האיש הרע שהיא מרגישה שיש בתוכו - קשורים באופן ישיר להפרעת הקשב והריכוז, כי ביסודו הוא אדם טוב, רוצה להיות טוב, יכול להיות טוב, בתנאי שתהיה לו העזרה הנכונה.

זו גם הסיבה שכל הטיפולים הזוגיים שהם היו בהם בעבר לא הועילו, כי המטפלים אליהם הלכו לא זיהו את הפרעת הקשב.

"את שניכם שאלתי, כל אחד בתורו, כמה הקשר הזה חשוב לכם ואם נשארה בכם אהבה לשני, ושניכם עניתם שאתם רוצים להישאר ביחד, שכשטוב לכם – אז טוב מאד, ושיש בכם עדיין אהבה. זו בשורה טובה והתחלה חשובה לתהליך שאתם יוצאים אליו עכשיו, כל אחד במסלול אחר: אתה מופנה לאימון מיוחד לבעלי הפרעת קשב וריכוז, עם אשת מקצוע שיודעת בדיוק מה אתה עובר ויש לה הכלים לעזור לך. היא גם תפנה אותך לפסיכיאטר מתאים שייתן לך את האבחנה הברורה ואת הטיפול התרופתי המתאים. אתה תרגיש בנאדם חדש. ואת, מופנית לאשת מקצוע שתעזור לך להרגיש טוב עם עצמך בלי קשר לאף אחד, בלי תלות בבעלך או ב'מה יגידו'...".

הם הסתכלו זה על זה, ואפשר היה להרגיש את ההקלה שנשבה בחדר.

"יאללה, קחו מספרים", אמרתי, ונתתי לכל אחד את איש המקצוע שהוא צריך.

הם קמו מהחדר. הוא נעצר רגע ליד הדלת, חיפש את המילים. "אני לא מוצא את המילים להגיד לך, אני פשוט...".

חייכתי אליו. הנהנתי בראשי לאות "אתה לא צריך להגיד כלום. אני שומעת את מה שלא נאמר".

הוא הסתובב ויצא.

אשתו הסתכלה לכיווני. העיניים שלה נצצו עם דמעות שעמדו לצאת.

חייכתי גם אליה. הנהנתי בראשי ואמרתי: "זה לא אבוד. יש לכם דבק מספיק חזק ביניכם כדי להילחם על הקשר".

והם הלכו.

הצלתי זוג אחד. בית אחד יישאר שלם.

* * *

סידרתי את הניירת וחיכיתי ללקוחה הבאה.

היא נכנסה, מטופחת ועדינה.

נשואה כמה שנים, אמא ל - 3 קטנים, גרה בעיר רחוקה. עוקבת אחרי כבר כמה שנים ומרגישה שזהו, היא חייבת עזרה.

כמו תמיד, אני נותנת לה להגיד מה שהיא רוצה לפני שאנווט את השיחה.

"תמיד הייתי מורכבת, עמוקה, שואלת שאלות", היא מספרת. "באתי מבית של עשרה ילדים צפופים מאד, אני הבכורה. לא משנה מה עשיתי, אמא שלי תמיד האשימה אותי".

היא לא סובלת את המראה שלה. הגובה שלה לא משהו, והיא בכלל מכוערת לטענתה, לא מבינה איך בעלה לקח אותה. היא הרי סוג ב'! (ואף מילה על זה שאני יושבת מולה ורואה אישה נאה ומתוקה) "יום אחד הוא יגלה שהוא נדפק איתי", היא אומרת לי.

אני שומעת את רגשי הנחיתות שלה ומבינה עד כמה הדימוי העצמי שלה נמוך.

החיים שלה הם או שחור או לבן, כך היא רואה את העולם ואת בני האדם ואת עצמה. רגישה מאד בכלל, רגישה למגע ורגישה לרעשים.

ואני כבר מזהה... ושואלת כדי לשלול או כדי לאשר: "חרדות?".

יש.

"התקפי זעם?".

יש.

"תגובות לא פרופורציונליות?".

יש ויש.

"איך את יודעת?", גם היא שואלת, ואני רק מחייכת.

תאמינו לי, אני יודעת. הו-הו יודעת.

"ויש לך ילד שאת מזהה אצלו התנהגויות כאלו?".

"כן. יש לי ילד שאני ממש לא מסתדרת איתו. הוא בדיוק מזכיר אותי!". היא מסתכלת עלי, המומה, מופתעת ונראה שגם סקרנית.

"תגידי", אני שואלת כהרגלי. "האם אובחנת בעבר באיזשהו אבחון?".

"לא", היא עונה.

"האם שמעת את המושג 'הפרעת קשב וריכוז'?", אני ממשיכה.

"כן".

"מה שמעת על זה?".

"לא משהו מיוחד".

אהמ. אני מהנהנת וחושבת רגע.

"את יודעת, הרבה מאד מההתנהגויות שאת מספרת הם התנהגויות של אנשים הם הפרעת קשב וריכוז".

"מה?Q זה מה שיש לי?".

"אסור לי לאבחן. מותר לי להגיד שאני חושבת שזה מה שיש לך, ולהפנות אותך לאבחון מסודר אצל פסיכיאטר או נוירולוג".

"אז יש לזה טיפול?".

"כן, יש".

"לא רק אני כזאתי?".

"לא רק את כזאתי".

"אז זה נורמלי?".

"זה נפוץ יותר ממה שאת חושבת, ויש המון אנשים שמאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז".

היא נשענת אחורה, גומעת אוויר.

"את נורמלית", אני אומרת לה.

היא מסתכלת עלי, דמעות בעיניים שלה. "תמיד חשבתי שאני לא נורמלית", היא אמרה, ואני כבר רואה את הדמעות פורצות את המחסום. הגשתי לה את חבילת הטישו שמונחת באופן קבוע על השולחן שלי.

"אני נורמלית", היא חוזרת אחרי.

נתתי לה זמן עיכול, ואז הסברתי קצת מה זה הפרעת קשב, במה היא מייחדת אותה ואת שלל מופרעי הקשב, ובעיקר, בעיקר, אמרתי שאפשר לחיות אחרת, שיש דרך לעזור לה. שיש כלים לחיות עם הפרעת הקשב ולהוציא ממנה את הטוב.

גם בקורס הכשרת מאמנות שאני מנחה אני מעלה לא מעט את הנושא, ובכיתה עצמה ניגשו אלי אי אלו תלמידות שפתאום מבינות מה יש להן, או לבן זוגן, או לילדים שלהן.

לקוחה ותיקה שחזרה לתהליך גרמה לי להבין איזה הבדל ענק יש באבחונים ובטיפולים שלי כיום, כשאני מזהה מקילומטר את אנשי הקשב והריכוז, כי מסתבר שגם היא כזו, אבל לפני כמה שנים לא היה לי הידע המקצועי שיש לי היום.

בשבועיים האחרונים היו עוד כמה מקרים דומים.

בכל פעם אני מגלה שוב שאנשים לא יודעים מה המקור לקשיים שלהם, בזמן שיש מקור ברור וחד משמעי, ושיש דרך לעזור.

אנשים עם הפרעת קשב וריכוז שהולכים לאנשי מקצוע שלא מזהים את ההפרעה ולא יודעים את מאפיינה ואת הדרך לסייע בה, ימצאו את עצמם הולכים שוב ושוב למטפלים, מאמנים ויועצים למיניהם, ויוצאים עם כלום.

והכי גרוע, אלו הזוגות שאחד מהם עם הפרעת קשב וריכוז, שהולכים למטפלים זוגיים שאין להם היכרות עם ההפרעה כלל.

בזוגיות מורכבת, בה אחד מהצדדים עם הפרעת קשב וריכוז, התהליך שונה. הקשיים יכולים להיות אותם קשיים, אבל הדרך לעזור היא אחרת.

כך גם הדרכת הורים. הדרכת הורים לילדים ללא הפרעת קשב אינה דומה להדרכה לילדים עם הפרעת קשב.

המערכת הנוירולוגית שלהם שונה, הצורה וקצב העברת הנתונים אל המח שונה. ולכן גם הכלים הם שונים.

רק על כך שאני מזהה את המקור לקשיים שלהם, נותנת לו שם ומספרת על הפתרון האפשרי, יהיה לי גן עדן... כי סוף סוף אנשים, נשים, בחורים ובחורות, יודעים שהם נורמליים, שהם לא מדמיינים, שהם לא "סתם רעים".

מבחינתי, זו הצלת נפשות, כפשוטו. לא רק של נפש אחת, אלא של כל מי שחי עם אותו איש או אישה: בני זוג, ילדים, הורים, חברים בעבודה וכו'.

נ.ב.

הפרעת קשב וריכוז מאובחנת על ידי פסיכיאטר (שמומחה בתחום), נוירולוג (אני פחות ממליצה עליהם בתחום זה) או רופא ילדים שעבר התמחות מיוחדת לאבחון וטיפול בהפרעת קשב.

אסור לי או לכל איש מקצוע אחר לאבחן ובוודאי שלא לתת תרופות מכל סוג שהוא.

כיוון שכך, כשאני מזהה שכנראה מדובר במישהו עם הפרעת קשב - אני מפנה לאבחון מקצועי והמשך טיפול אצל מומחים בתחום.

איתך, עם הפרעה או בלי הפרעה.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.