רק כשיש זוגיות טובה: לקנות שפיות בעזרת שיגעון

שלום לך.

קוראים לי אבירם.

לא הייתי מגדיר את עצמי ביישן.

להיפך, הייתי מקובל חברתית פלוס, מאושר להביע את דעתי המלומדת בכל פורום, ועדיף שיהיה נרחב ככל היותר. מעולם לא התביישתי במי שאני או במה שאני מייצג.

אני מגמגם.

מסתבר שמיד עם תחילת ההתפתחות שלי, בעקבות תמיכת הורי וקלינאית תקשורת עם המון ניסיון חיים, הרגילו אותי לדבר כמה שיותר. מול משפחה, חברים, כולם.

מהר מאוד מצאתי את הדרך ליהנות מכך שאנשים מתפעלים מהאומץ והחן של העמידה הלא מבוישת שלי, וה"תקיעות" החוזרות ונשנות בכל משפט הפכו (לפחות אצלי בראש) לחינניות.

יש לי תואר שני בפסיכולוגיה, ואף על פי שאני לא עובד עם אנשים כפסיכולוג קליני, אני שותף בקבוצות מחקר נחשבות מאוד ומנתח מידע שוק בתחום הפיננסים.

בקיצור, הכל יש לי. בעיקר ביטחון עצמי.

כשהתחתנתי עם זהבה, ידעתי שזכיתי בפיס.

היא מתוקה, מצחיקה וחכמה בצורה בלתי רגילה. למרות המוגבלות שלי, היא אהבה אותי עד אין קץ. אני בטוח שגם היא היתה מאושרת. בעצם, בלי "אני בטוח". עובדתית – היא היתה מאושרת.

עד שהגיעו החברות.

כנראה שבחתונה הן עוד לא היו חברות שלה, אבל מכאן לשם, היא התחברה לקבוצה של "נחשבות" – כאלו שחושבות שהעולם מחכה בקוצר רוח לדיווחים השוטפים שלהן על כל "פיפס" שמתרחש בחייהן, והכל כמובן דרך פלטפורמות דיגיטליות ואפליקציות שונות שאינני עוקב כבר אחרי השמות המוזרים שלהן.

זהבה נכנסה חזק לעניינים, ומידי יום היתה מעלה סרטונים שהמילים המרכזיות שלהם היו: "כאילו", "הלם", "היסטריה", "פח", "הזיה", וכו'... הכל דרמטי, הכל יפה מאוד, אתה מבין... (האמת שלא בדיוק, אבל בערך... פ.ה.).

וכאן התחלנו להסתבך. אי אפשר לצלם סרטון של דקה עם ה"מאמוש, פאפוש, מושלמוש, חיימוש" שלה, כששלושת רבעי הדקה ה"יקרה מפז" הזו, שמייצגת לעולם את חיינו ה"מאושרים" מורכבת משתיקות מביכות שלי והנהון טיפה מוזר בניסיון להוציא מילה.

היא ניסתה פעם אחת.

על התגובות שהיא קיבלה, הייתי צריך לילה שלם לנסות להרגיע ולפייס.

בתמצות: כשהיינו רק אני והיא, הכל היה מושלם. כשנכנסו החברות וה"עולם", הבושה חדרה, ואיתה המרמור והתסכול.

הבעיה הגדולה היא שלא יכולתי להיות עמוד התווך שלא מתרגש, כי התרגשתי. לא מהחברות, אלא מעצמי.

כנראה שהייתי עיוור לצחקוקים וללחשושים במשך 30 שנה! פשוט לא תפסתי איך ה"עולם האמיתי" מסתכל עלי ומה הוא רואה בי.

המראה הזו של המוגבלות המביכה שלי, יצרה אצלי זעזוע. לפתע לא הבנתי מה מצאה בי זהבה. לא יודע מה יש בו, באבירם המגמגם, המביך, שככה החליטה זהבה המושלמת להתחתן איתו.

הייתי שבור מתמיד, וזה השפיע גם על זהבה. המצב התחיל להיות מתוח.

רבנו על שטויות. לא חשוב מה עשיתי, היא לא היתה מרוצה. ראיתי בה את מי שמאיימת על שלמותי הנפשית, ואת הטלפון שלה הגדרתי כשטן בכבודו ובעצמו.

ואז, כשהרגשנו שנינו שאנחנו עומדים להשתגע, אכן התחלנו להשתגע!

"היי, בעלי מגמגם. אתה יכול לתת לו סיגריה?". "שלום וברכה, אני מגמגם. יש מצב שאתה נותן לי תעודה שאני בסדר?". "בעלי המגמגם רוצה לומר משהו, נא להיות בשקט". "היי, חבר'ה, הגמגום שלי יוציא אתכם מהדעת, אז מראש אני מבקש לשמור איתי על פאסון". אלו מקצת מהמשפטים שבמשך כחודש הפרחנו לכל מקום באובססיה. דאגנו שלא יהיה אדם בקילומטר הקרוב לנו שלא ידע שיש לי מוגבלות.

השתגענו לגמרי.

ואז חזרה לה השפיות.

גילינו שכשאתה מעמיד בפרונט את המגבלה שלך, ללא היסוס, אנשים מעריכים אותך על מי שאתה. הם פתאום פנויים לדבר איתך שיחת עומק, או להביט בפניך היפות, או להתרשם מהתארים והמקצוע, או פשוט להיות חברים שלך.

בעצם הבנתי שאף על פי שהייתי "עיוור" עד גיל מאוחר ללגלוג של הסביבה, דווקא זו העובדה שתרמה לי שאכן הסביבה לא תלגלג. מהרגע שהתחלתי להתבייש, הסביבה אכלה אותי חי.

אני לא יודע בדיוק מה המסר המדויק שלי.

אני רק בטוח שאיכשהו, כשתבינו שיש לצידכם אישה שאוהבת אתכם, תוכלו יחד "להשתגע" כמה שתרצו בלי לפחד מהשלכות, ותהיו מאושרים בדרך למציאת השפיות.

* * *

אנשים בוחרים להתמודד עם בעיות, בסגנונות שונים. כל אחד בדרכו הוא.

במקרה הנ"ל, אחד יכול לומר לאשתו שהוא מחרים את הטלפון, אחר יכול ללכת לפסיכולוג, שלישי יכול לעשות שיחות עומק ולגלות פחדים וחששות של שניהם ולהתפתח משם, ואחר יכול להשקיע את עצמו בבכי וברחמים עצמיים (והרבה גלידה) ולאחר שהיה מאפשר לעצמו, היה אוסף כוחות.

אני לא בא לחוות דעה על דרך ההתמודדות של אבירם עם מראה חברתית אכזרית שהוא קיבל בגיל 30. זו היתה הדרך שלו.

אני בא להתפעם איתכם יחד מה אפשר להוציא מזוגיות טובה ואוהבת.

אבירם לא היה לבד, ותמך בזהבה בכל לבו. אם הוא לא היה מבין וחווה את הכאב שלה, ולא היו ביניהם חיבור והבנה שכאלו, אין סיכוי בעולם שהם היו מצליחים באופן כלשהו להיכנס יחד להתמודדות המשותפת שהם בחרו.

כשיש לנו זוגיות טובה, אפשר לצלוח את העולם בקלות.

או בקושי, אבל משותף.

וזה כבר הרבה יוותר קל...

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C.