מרגישה עצובה ומיואשת? השליכי על השם יהבך

"ימלא פי תהילתך כל היום תפארתך, אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני". את המלים המופלאות הללו בתהילים הלחין אביהו מדינה לשיר תפילה מרגש, אשר פורט על מיתרי ליבו של אדם בכל גיל. את הכלל של הקדמת שבח והודיה לבקשה כולנו מבינות, אבל היום קרו לי שני דברים שהביאו אותי לשאול שאלה: האם אדם במצב זמני של עצבות וייאוש, שמרגיש ריחוק מהשם ובבחינה מסוימת 'מושלך' ו'עזוב' וחסר כוחות, יכול לשבח את אותו אחד שמסתתר לו באותו 'יום שנאה'?

אז איזה שני דברים קרו לך? אולי נפלת על הראש? אז זהו, שלא. הדבר הראשון הוא שקמתי עצובה. קורה לכן לפעמים? מצב הרוח הזה, שנגרר מיום האתמול, הכניס אותי לספק פנימי האם לכתוב טור השבוע או לוותר.

הדבר השני שקרה לי היום זו פרידה מרגשת. ממי? מחברותיי היקרות במועדון 'מופת' – מועדון יום ייחודי לנשים חרדיות בגיל הזהב. יוזמה ברוכה ונפלאה של חברותיי אסתר ואורלי, שעמלו וטרחו רבות להוציאה מהכוח אל הפועל. לפני שבע שנים זיכה אותי הבורא להשתלב בצוות של המפעל האדיר הנ"ל, לתרום ולהיתרם.

למה לא לכתוב טור כי את עצובה? ולמה להיפרד מפעילות המועדון? ואולי ישנו קשר בין הדברים? כשאני עצובה אני שלילית, וכשאני שלילית אני מרוחקת מהאמת וממילא ממי שהאמת שלו. איזו השראה זו לחברותיי הקוראות? היכן החיזוק? בול! פגעתי במטרה! תני להן את העידוד החשוב שזה נורמלי ליפול לעצבות ולייאוש, תני להן הרגשה שלא צריך להסתיר את זה ומותר קצת להשתכשך בשלולית של דמעות. תכתבי שגם אם ייאוש אולי מראה על חיסרון באמונה, לא כדאי להיכנס לרגשות אשם והלקאה עצמית. זה גל שמעיד שאת בת-אנוש בעלת נפש פעילה ודינמית וכנראה לא נבראת כרובוט. לא תמיד ניתן לחיות קרוב לשאיפות, לפעמים מספיק לשאת מבט לעברן ולהתנחם בעובדה שאדם נבחן על פי שאיפותיו ולא על פי הישגיו.

לגבי הפרידה מפעילות במועדון כמוסרת שיעור, הפרישה באה מיוזמתי בשל מצבי הגופני שמקשה על הניידות ובשל ההידרדרות במצב הדיבור שהפך לפחות ברור. במעמד הזה יש משהו סמלי עבורי. התחלתי את עבודתי במועדון כמוסרת שיעורי התעמלות. כשחליתי המשכתי לבוא בהתמדה לאורך כל תקופת הנסיגה בתפקודיי הפיזיים. כשכבר ישבתי בכיסא גלגלים עברתי למסור שיעורים תורניים. את כל התהליך הזה ליוו נשות המועדון היקרות מקרוב, שלב אחרי שלב; הן נותנות לי כוח, ואני מעניקה להן השראה ומסר סמוי: לא לוותר גם כשקשה.

המעמד הסמלי מעציב אותי מחד, ומאידך מחזיר אותי אל האחד. אותו אחד שאין שני להמשילו ולהחבירה... והוא נסי ומנוסי מנת כוסי ביום אקרא. אותו אחד שכל אדם בכל גיל מתפלל אליו ברגשה: אל תשליכני ואל תעזבני, וגם בתוך ההסתר אשתדל להתחבר לביטוי שבח והודיה שיכול להתאים לי לאותה עת קשה. אנא השם הגדול והנורא, אל תשליכני ביום צרה, ככלות כוחי אל תעזבני בבקשה!