הערבי הגיע לבית הכנסת כשבידיו נברשת מפוארת

מעשה בערבי שרכב על האופנוע שלו בחוסר זהירות, ולפתע, משאית גדולה פגעה באופנוע בעוצמה. הערבי 'התעופף' למרחק רב, ו'נחת' בחצר בית כנסת הממוקם בסמוך לזירת התאונה.

העוברים-ושבים במקום היו בטוחים שיימצאו את רוכב האופנוע ללא רוח חיים, או לכל היותר פצוע אנושות, אך למרבה הפלא, האיש היה בהכרה מלאה, ונפגע רק קלות, בכמה שברים וחבלות.

במהלך אשפוזו בבית החולים אמר כי מרגיש בנפשו, כי הנס העצום שאירע עמו, הוא בזכות בית התפילה הקדוש של היהודים, ולכן חש חובה להכיר טובה למקום.

לאחר שהשתחרר מבית החולים, הופיע בשערי בית הכנסת, כשבידיו נברשת גדולה ומרהיבת עין. לנברשת הוצמדה לוחית, שכה נחרט עליה: 'הנברשת נתרמה לבית הכנסת על ידי... כאות הוקרה לאלוקים על הנס הגדול שנעשה לו במקום הזה'.

הגבאים עמדו משתוממים לנוכח המחזה. הם מציינים כי נברשת כזו מאוד נצרכת לבית הכנסת שלהם, אך נפשם בשאלתם: א) האם מותר לקבל מהגוי את נדבתו הגדולה, או שמא אין להכניס לבית אלוקינו נדבות של גויים, ובפרט שמדובר על מנורה שלאורה יתפלל הציבור לפני ה' יתברך? ב) על הצד שמותר לקבל ממנו את הנברשת, האם ניתן לקבלה כך, עם הלוחית שעל גבה מונצח שמו של הגוי?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

דבר נדבת המנורה ע"י נכרי כבר היה לעולמים – הנה בגמרא בערכין [ו':] מסופר על סוחר ערבי בשם 'שעזרק' שהתנדב מנורה לבית הכנסת של רב יהודה. וכן נפסק בשו"ע [יו"ד סי' רנ"ד ס"ב, וסי' רנ"ט ס"ד], שנכרי שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת, מקבלים ממנו. ועל אף שאין מקבלים מעות לצדקה מהנכרים, מכל מקום אם הם מנדבים חפץ לבית הכנסת – מקבלים מהם. ובטעם הדבר ביאר הש"ך [רנ"ד-ד']: א) נדבת חפצים לבית הכנסת דומה לקרבן, והרי מקבלים מהנכרים קרבנות של נדר ונדבה ומקריבים אותם בבית המקדש. ב) צדקה מכפרת על נותנה, ולכן אין מקבלים אותה מהנכרים, אך נדבות אין באין לכפרה.

ולפיכך, גם במקרה דנן ניתן לקבל מהגוי את הנברשת. אלא שיש לדון, האם ניתן לתלות את הנברשת עם הלוחית עליה חרוט שמו של הנכרי? – ובכן, בשו"ת 'יד יצחק' [ח"ג סי' רע"א] נשאל אודות 'השר של הגליל', שכיבד את קהל ישראל במתנה הגונה, על ידי מתן מעות לסופר-סת"ם, שיכתוב ספר תורה מפואר, וימסור אותו לקהל בשם השר, אלא, שדרש לרקום באותיות זהב את שמו על מעיל הספר תורה. ובאו ראשי הקהל ושאלו, האם הדבר מותר?

והשיב ה'יד יצחק': הרמ"א [ביו"ד סי' רמ"ט סי"ג, בשם הרשב"א] כתב, שהמקדיש דבר לצדקה, מותר לכתוב שמו עליו שיהיה לו לזיכרון, וראוי לעשות כן, כדי ליתן שכר ולפתוח דלת לעושי מצוה. אולם, כל זה שייך דוקא כשהנודב הוא ישראל, אבל אם הוא נכרי, לא שייך דבר זה, כי אין מקבלים נדבה מהנכרי אלא רק כשמוסרו לציבור לגמרי ולא באופן שיקרא שמו עליו, וגם הוא דבר של גנאי!

לאור דבריו, לכאורה גם בשאלתנו נצטרך לומר שאין לקבל את הנברשת כאשר שֵם הנכרי מתנוסס על גבה.

ברם, היה מקום לחלק ולטעון, שחריטת שמו של נכרי בבית הכנסת היא דבר מגונה, כאמור, אך בענייננו יתכן ואין בזה גנאי, כי על גבי הלוחית נחרטו דברי שבח לה' יתברך, ואולי יש בכך קידוש ה', שאפילו גוי מבין שיש להודות לאלוקים על הצלה שנגרמה לו.

אולם, כשהצעתי את הדברים לפני אחד מגדולי הדור שליט"א, אמר, שבשום אופן לא ניתן לפרסם את שמו של הנכרי בבית אלוקינו, כי גם אם כוונתו טובה, מכל מקום יש בזה גנאי ששמו יתנוסס לתפארה במקדש-מעט. ויעויין בדרשת חז"ל [ביבמות ס"ב.] על הפסוק 'שבו לכם פה'. וכן מצינו בתוספות [בגיטין ל"ד: ד"ה והוא], שכתבו בשם רבינו תם [אודות הזכרת שֵם נכרי בגט]: 'חלילה להזכיר שֵם עכו"ם בתורת משה וישראל'!

ולכן, יש לומר לתורם הנכרי כי אנו מוכנים לקבל את נדבתך בשמחה, אבל ההנצחה תופיע ב'פנקס ההנצחות של בית הכנסת' בלבד, אך לא על גבי הנברשת, כדי לשמור על המראה הנאה והמרהיב שלה.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.