פרשת מסעי: מה גורם לאדם חשוב לצאת מהלוויה של ידיד קרוב כדי לקנות עציץ?

אם פעם אמרו, שכשרואים את נשיא ארצות הברית זה עוזר לכוון בברכת "שלא עשני גוי", אז כשאני רואה את הנשיא הנוכחי זה עוזר לי לכוון בברכת "הנותן ליעף כח"...

אבל תודו, זה עדיין עדיף מראש הממשלה שלנו, שעוזר לי לכוון בברכת "הנותן לשכווי בינה".

זה פשוט לא יאמן שמדינתנו נתונה להנהגתו של אדם שהתעודה היחידה ברשותו היא תעודת "מתחסן" - וגם זה בזכות אתם יודעים מי...

אבל איך אמר החכם? כשאדם מת - כולם יודעים את זה, חוץ ממנו. אותו דבר כשהוא מטומטם...

רק נקווה שלפחות הנוכל הנוכחי לא ישדוד את כספנו כמו שעשה קודמו, מושיע התוכים.

היה פעם קמצן גוסס שהשביע את אשתו לקבור איתו את כל חסכונותיו. בבוא יומו, אשתו הכניסה לקברו קופסת נעליים. אחר שנסתם הגולל שאלוה האם מימשה את צוואת בעלה. היא השיבה: "אכן, אספתי את כל חסכונותיו, הפקדתים לחשבוני ורשמתי כנגדם המחאה. כשהוא יזדקק לכסף הוא יוכל לפרוע אותו...".

מי שיער שהפתק שהושם בקלפי לבחירת ראש הממשלה החולף יהפוך להמחאה שתעביר את כספנו - מחשבוננו הישר אל חשבונו...

וכבר אמר לי מישהו: "אני לא יודע למי להתקשר? האם ל-100 - כי הממשלה הזאת עשקה אותי, ל-101 - כי הממשלה הזאת עשתה אותי חולה, או ל-102 - כי הממשלה הזאת שרפה לי את כל החסכונות".

השבתי לו: "לדעתי, תתקשר ל-106 - שיבואו כבר לפנות את פחי האשפה האלה...".

אז עד שפסולת הכנסת תפונה ונזכה בקרוב למלכות ה', שיהיה ה' אחד ושמו אחד - מלך לבדו על כל העולם! הבה נלמד כיצד לנהל נכון את קואליציית מידותינו ואופוזיציית דעותינו.

* * *

בפרשתנו מצוות התורה: "כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ, לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָֽרֹצֵחַ. וְעֵד אֶחָד לֹֽא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמֽוּת" (במדבר ל"ה, ל').

וצריך להבין, אחר שהתורה הורתה לנו בפירוש שעד אחד פסול לעדות בדיני נפשות, כאמור: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָֽד" (דברים י"ז, ו'), מדוע נשנה עניין זה בפרשתנו?

עוד צריך להבין, מה פשר הניסוח: "וְעֵד אֶחָד לֹֽא יַעֲנֶה", היה צריך לומר "לא יעיד"?

נתבונן.

* * *

רבי אלעזר ריבלין זצ"ל היה מנקיי הדעת שבירושלים. חבר מנוער היה לו, רבי שמואל קוק זצ"ל, שעבד איתו במחיצתו כשלושים שנה.

 כשנפטר הרב ריבלין, השתתף בהלווייתו הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל.

וכה סיפר רבי אריה: "במהלך הלוויה הבחנתי בידידו של הנפטר, הרב קוק, שהוא פורש לפתע ממסע הלוויה, ונכנס... לחנות פרחים".

המחזה היה תמוה בעיניו. 'הכך נוהג ידיד ותיק?', תהה רבי אריה לעצמו, 'אינו מלווה הוא את חברו עד לבית העלמין, ובמקום זה נכנס לחנות פרחים?!'.

כעבור כמה רגעים יצא הידיד ועציץ פרחים בידו, ופנה לשוב על עקבותיו לפרוש מההלוויה.

הדבר התמיה מאוד את רבי אריה. הוא החליט לפנות אליו על אתר כדי להבין את מעשיו.

"אמור לי", שאלו רבי אריה, "הלוא היית חבר נאמן למנוח. מה ראית לפרוש מההלוויה, לעיני כולם, ולקנות עציץ דווקא עתה?".

נענה ואמר: "מזה שנים אני מטפל בחולה מצורע המאושפז בבית חולים למצורעים, והיום הוא נפטר. מאחר וצרעת מדבקת ומסוכנת, החליטו הרופאים לשרוף את כל חפציו, לבל ישתמשו בהם אחרים מחשש שידבקו חלילה במחלה.

"בין החפצים שיועדו לשריפה ישנם זוג תפילין", סיפר הידיד, "התחננתי לרופא שיסכים לתת את התפילין בתוך עציץ חרס כדי להטמינם באדמה, כדין (ראה שו"ע, או"ח סי' קנד ס"ה). הרופא הסכים, אך בתנאי שהעציץ יובא עד השעה עשר".

"בינתיים התבשרתי על מותו של ידידי", המשיך לספר, "מובן שהשתתפתי בהלוויה, אך לחרדתי ראיתי שהשעה מתאחרת. חיפשתי ומצאתי את חנות הפרחים, ושם התברר לי, שהם לא מוכרים כדי חרס אלא רק פרחים... מחוסר ברירה רכשתי עציץ פרחים, וכעת אני עומד לרוקנו כדי לטמון בו את התפילין".

רבי אריה לוין הזדעזע מהסיפור.

לא מחוליו של המצורע, ואף לא מגזר הדין של התפילין לשריפה, אלא מכך שלחינם שפט לחובה את הידיד המסור...

מיני אז קיבל רבי אריה על עצמו לדון לכף זכות.

* * *

חיינו מלאים באירועים, ואנו גדושים בשפיטת בני אדם ומתן פרשנויות לתרחישים.

רבי אריה לוי היה מספיק אמיץ כדי לחשוף את האמת, שהתעוררה בקרבו שפיטה דקה לחובה כלפי אותו ידיד. הרב גם היה גיבור דיו להחליט החלטה כבירה, להתחזק בתשובת המשקל: לדון רק לכף זכות ולא לשפוט עוד בני אדם!

ומה איתנו?

גם אנחנו שופטים ומעניקים פרשנויות לאירועים המתרחשים בחיינו וסביבנו.

להווי ידוע, שתגובותינו אינן מונעות מהאירועים עצמם אלא מהפרשנויות שאנו מעניקים להם. 

ניקח דוגמא. אישה מתקשרת לבעלה מספר פעמים והוא לא עונה לטלפון. זהו "אירוע".

אם היא תחשוב: 'הוא בטח מטייל עם לא יודעת מי, והוא מתעלם ממני בכוונה' - התגובה שלה תהיה ביקורתית ושלילית.

אולם אם היא תחשוב: - 'אולי הוא לא שומע את הטלפון או שהוא לא יכול לענות' - התגובה שלה תהיה אמפתית וחיובית.

דוגמא נוספת. בעל מגיע הביתה ומגלה שאשתו לא הכינה ארוחת צהריים. זהו "אירוע".

אם הוא יחשוב: 'לא אכפת לה ממני!' - התגובה שלו תהיה ביקורתית ושלילית.

אבל אם הוא יחשוב: 'היה לה יום קשה, היא בטח לא הספיקה' - התגובה שלו תהיה אמפתית וחיובית.

נמצא, שלא האירוע מכריח את התגובה אלא הפרשנות שאנו מעניקים לו. כלומר, הפרשנות שלנו לאירועים מעוררת את הרגש, והיא שתגרור את התגובה: פרשנות אמפתית תגרור רגש ותגובה חיוביים, ופרשנות ביקורתית תגרור רגש ותגובה שליליים.

זהו הרעיון שלימדתנו התורה בפרשתנו.

אכן, עד אחד פסול להעיד בדיני נפשות, אך לא בדין זה עוסקת פרשתנו. אזהרתה אמורה לעד באופנים בהם מותר לו להעיד בדיני נפשות - לבל יתן פרשנות לאירוע עליו הוא מעיד (רש"ר הירש).

וכך מבאר הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות לא תעשה, רצ"א): "הזהיר העד מלדבר בדין שהעיד עליו, ואף על פי שהיה חכם ויודע ... אבל יעיד במה שראה וישתוק, והדיינים יעשו בעדותו לפי מה שייראה להם". כלומר, התורה הזהירה את העד לא להעניק פרשנות משלו לעדות בה הוא מעיד, אלא יעיד וישתוק, והדיינים יפעלו כפי התרשמותם מעדותו.

פרשנות האירועים - היא שמניעה בבתי הדין ובתי המשפט את פסקי הדין, ובחיינו את התגובות.

לבית הדין יש קריטריונים ברורים כיצד לפעול נכון.

בחיינו, לצערנו אין. אך קבלתו של רבי אריה לוין בהחלט יכולה לסייע לנו בכך.

נסו ותיווכחו.