פרשת מסעי: מסע אל ארץ התהפוכות, הארץ שהופכת טמא לטהור ורשע לצדיק

פרשת מסעי כוללת כמה נושאים מרכזיים: תיאור המסעות של בני ישראל במדבר, מצוות הורשת ארץ ישראל והתיישבות בה, תיאור גבולות הארץ, הגרלת הנחלות, בניית ערי הלוויים וערי המקלט, ובסיום, דרישת בני מנשה שנחלת בנות צלפחד לא תעבור לשבט אחר.

נראה נקודה מעניינת ואקטואלית בפרשת גבולות הארץ, כשהמטרה היא אנחנו – יושבי הארץ ו"גבולות" הנפש שלנו.

ציון גבולות ארץ ישראל מופיע במספר מקומות בתורה ובנביאים, בניסוחים מעט שונים. נושא הגבולות הינו מורכב ביותר, ומומלץ לעיין בראשונים כדי לנסות להבינו על בוריו. לא נעסוק בכך במסגרת זו.

כשמתבוננים בפרשת הגבולות בפרשתנו, שמים לב שנקודת המוקד ממנה מסתכלים על הארץ, ונקודת ההתחלה והסיום של קו הגבולות שהתורה משרטטת, היא ים המלח. הפסוק שפותח את נושא הגבולות כותב: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם, וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה" (במדבר ל"ד, ג'), והפסוק האחרון כותב: "וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח, זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב" (ל"ד, י"ב).

מבחינה גיאוגרפית מובן מדוע נקודת הציון היא ים המלח, שהרי בני ישראל נמצאים בערבות מואב, בסמוך לים המלח, כך שים המלח הוא נקודת ציון נוחה לאחוז בה. זו תשובה טכנית נכונה, אולם כמו כל דבר בתורה, אין ספק שיש לכך גם סיבה מהותית ותוכן פנימי.

ים המלח, לפני היותו ים המלח, היה אזור פורח ופורה מבחינה חקלאית, ושכנו בו הערים סדום ועמורה. האדמה בערים אלו הייתה מעולה לחקלאים והאזור כולו היה מלא בנחלי מים: "כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת השם אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן השם כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם..." (בראשית י"ג, י'). מה שהפך את האזור הזה לים המלח ולמצב הפוך, הם החטאים הרבים של אנשי סדום ועמורה: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים להשם מְאֹד". בעקבות החטאים, הפך הקדוש ברוך הוא את האזור הפורה לארץ מלחה (עיין מדרש תנחומא, לך לך, ח').

לאור האמור, נבין מדוע התורה בוחרת בים המלח כנקודת מוקד לשרטוט גבולות ארץ ישראל. הארץ שאליה עומדים בני ישראל להיכנס נקראת "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג', ח' ועוד. עיין במכילתא דרשב"י פרק י"ג ביחס למשמעות הדבש, האם הכוונה לדבש פירות או לדבש דבורים). חוץ מפשט הדברים, שארץ ישראל השתבחה בעושר ובשפע עד כדי שהדבש נוטף בשפע והחלב ניגר מבהמותיה, יש לכך גם משמעות סמלית.

דבש וחלב אלו שני מאכלים כשרים לאכילה, למרות שהמקור שלהם אסור באכילה (לדעה שדבש הכוונה לדבש מן החי). בדרך כלל, יש כלל חד משמעי "שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור" (בכורות ה ע"ב). לדוגמא – חלב של פרה מותר בשתייה, כיוון שהפרה עצמה היא בעל חיים טהור, אבל לעומת זאת, חלב של גמל או לביאה אסור בשתייה כיוון שהגמל והלביאה עצמן אסורות באכילה.

דבש וחלב הם לכאורה יוצאי דופן: הדבש מקורו מדבורה, הלוקחת את הצוף מהפרחים, נושאת אותו בגופה ואחר כך פולטת אותו בתור דבש (עיין בתלמוד, שם). הדבורה עצמה היא בעל חיים אסור באכילה, ובכל זאת הדבש היוצא ממנה מותר באכילה. חלב, הוא בעצם דם שהיה אסור באכילה, שעבר תהליך בגוף הבהמה ונעשה חלב המותר בשתייה ואכילה (בכורות ו ע"ב, נידה ט ע"א. יש בתלמוד דעה שונה שהחלב אין מקורו מן הדם, אולם הבהמה אסורה באכילה לפני שחיטה בגלל איסור אבר מן החי, ובכל זאת החלב היוצא ממנה כשר באכילה. כדאי לעיין בדברים).

הכוח של ארץ ישראל הוא מסוגלות ההיפוך. בכוחה של ארץ ישראל להפוך טמא לטהור ורשע לצדיק. ארץ ישראל נקראת בתורה פעמים רבות ארץ כנען, למרות שכנען היה הארור מכל העמים – "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט', כ"ה), כי זו סגולתה של ארץ ישראל, להפוך את הארור לברוך וחלילה גם להיפך – את הברוך לארור. הקדוש ברוך הוא הטמיע בארץ ישראל סגולות מיוחדות המתאימות לעם ישראל ולתורת ישראל. 

לכן, המוקד של ארץ ישראל הוא שהיא "אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים ק"ז), ארץ הפרי הופכת למלחה בעקבות הרעות של היושבים בה, אבל הארץ הזו גם מסוגלת להתהפך שוב למקור חיים - "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם" (תהלים ק"ז, ל"ה). ירושלים יכולה להיות מוקד של שלום עולמי וחלילה מוקד של סכסוך עולמי. בקביעת ים המלח כנקודת ההתחלה והסוף של גבולות הארץ, התורה אומרת: דע לך, כל היופי של ארץ ישראל זו ההתהפכות. זו ארץ ששום דבר בה לא טבעי, כל דבר בה יכול להתהפך – והכל בהתאם למעשי בני האדם ולמצבם הרוחני. ארץ ישראל מנוהלת למעלה מגדרי הטבע. גם הגאולה העתידה תהיה פתאומית וכל המצב יתהפך. אם עם ישראל הולך בדרך הנכונה – הארץ היא "ארץ פרי", ואם חלילה עם ישראל ישגה בדרך, היא תהיה "ארץ מלחה".

עומק "ההתהפכות" מתגלה גם בקשר שבין שני סוגי הערים הרחוקות לכאורה זו מזו אולם הן משתלבות לאחת - ערי הלוויים וערי המקלט. הקדוש ברוך הוא שם את ההורגים בשגגה בערים של השבט הקדוש והאלוקי, מתוך מטרה שתורת השם הנמסרת על ידי שבט לוי תהפוך אותם מהורגים לתלמידי חכמים. האבות הקדושים קבורים בחברון – אחת מערי המקלט, יוסף הצדיק קבור בשכם – אחת מערי המקלט, משום שתפקיד האבות הוא לקדש את הארץ ולגרום לכך שכל רע יתהפך לטוב.

הפלא של הארץ הוא שבגלל שהיא אלוקית, היא הופכת את הכל – "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי השם עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מ"ה, ז'). ולכן, כשרוצים לשרטט את גבולות הארץ, עומדים בנקודת מבט שמתחילה ומסתיימת בים המלח, סמל ההתהפכות הנגרם ממעשי בני האדם.

כשם שארץ הפרי הפכה למלחה מרעת יושביה, נזכה כולנו בקרוב למצב הפוך ולמימוש הפסוק: "כִּי נִחַם השם צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן השם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נ"א, ג'), ושגבולות הארץ יתמתחו על כל העולם: "וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ" (זכריה ט', י'), וכפי שמבאר רש"י: "מימה לסוף העולם".

הכל תלוי בנו.