כשהסרטן נקש אצלי בדלת: "למה שמת אותה פה? עכשיו אנחנו צריכים לסבול את הגועל הזה". פרק 6

אחרי שהסתיים הניתוח הגניקולוגי הגדול בו הוסרו שאר איברי האגן, קיבלתי חדר פרטי במחלקת נשים.

בכל זאת שר"פ, אז פינקו.

שבוע ימים שהיתי במחלקה, מנסה להתאושש מהניתוח כמה שיותר מהר, על מנת להתחיל בטיפולי הכימו הדחופים.

ברוך השם, יש לי משפחה גדולה והרבה מאד חברים. במשך כל השבוע החדר שלי היה כמו עלייה לרגל. אנשים באים והולכים, מלא מתנות, בלונים ופרחים. שמח עד מאד היה, עד שלעיתים שכחתי שאנחנו יושבים בבית חולים ולא באיזה בית קפה.

כשהגיע יום שישי שמחתי שהשבת בפתח. אוכל סוף סוף לנוח בלי מבקרים, וביום ראשון בע"ה להשתחרר לביתי. התעקשתי שאני רוצה להישאר לבד בשבת, שאין צורך שמישהו ישהה לצידי, כיוון שאני מתכננת להעביר אותו במנוחה שלמה. אני אוהבת את הלבד שלי, והאמנתי שהכל יהיה בסדר.

המשפחה לא אהבה כל כך את הרעיון, אבל זרמו איתי, הבינו שאני צריכה קצת זמן עם עצמי וכיבדו את בקשתי. גם לבעלי הוריתי להישאר בבית עם הילדים, ומדודה שלי גאולה, שקרובה אלי מאד וממש התחננה להישאר איתי, ביקשתי שבעלה והיא יעשו שבת עם אורי והבנות, שלא יהיה להם קשה.

בנקודה הזאת התחיל המזל להתהפך עלי...

ביום שישי, כשאחרון המלווים עזב לפני כניסת השבת, חשתי לא טוב. חשבתי לעצמי שזו ודאי נפילת מתח מכל השבוע, ושאכנס לישון מוקדם.

הדלקתי נרות, התפללתי, עשיתי סעודת שבת קלילה ונכנסתי למיטה.

בשבת בבוקר אני מתעוררת ולא מצליחה לרדת מהמיטה. כולי קודחת מחום, סחרחורת איומה, ראיתי כל אלמנט בחדר 4 פעמים, בחילה נוראית, צמרמורות. אני כבר מבינה לבד שהמצב החמיר, אבל איך אני מזעיקה את האחות?

שבת היום! לא רציתי לחלל שבת וללחוץ על הכפתור, ולא היה לי כוח בכלל לצעוק לה.

אני שוכבת במיטה ומתחילה לרעוד ולהזיע, ומבינה שאם אני לא עושה משהו בהקדם - ההשלכות עלולות להיות קשות.

בצער רב אני מחללת שבת במו ידי, אחרי 12 שנים שאני שומרת שבת באדיקות, והלב שלי נשרף. מבינה שזה פיקוח נפש, אבל לא היה לי פשוט לחלל את השבת.

אני לוחצת על הכפתור והאחות מגיעה. מבט חטוף אלי הספיק לה בשביל להבין שהמצב לא תקין. היא מודדת לי חום – 41. לחץ דם נמוך, סטורציה נמוכה. היא מזעיקה רופא תורן, והוא מבצע אולטרסאונד בהול. נראה שיש בעיה, לא ברור כל כך מהי, צריך סיטי דחוף. הייתי חלשה כל כך ובמצוקה, שלא הצלחתי בכלל לדבר ולשאול שאלות. והנה אני מובלת בכיסא גלגלים ע"י עובדת ערבייה צעירה למחלקת רדיולוגיה, לבצע סיטי.

היא מציעה לי להזעיק את בעלי או מישהו מהמשפחה, כי גם היא הבינה שמפה המצב הולך להסתבך. היא חוזרת למחלקה ומביאה לי את הטלפון שלי. בינתיים אני נשארת להמתין בתור לסי.טי לבד ומרגישה שכל רגע הנשמה עומדת לצאת ממני. היא חוזרת, אני מנסה להשיג את בעלי וברוך השם הוא לא עונה. שבת! אנחנו תמיד מכבים טלפונים.

התקשרתי להורי, וגם הם שומרים שבת, וברוך השם גם הם לא ענו. מנסה לדודה שלי גאולה ולבעלה, אולי בכל זאת מישהו מהם השאיר את הטלפון פתוח. כל הטלפונים כבויים. אף אחד לא האמין שמשהו יכול להשתבש במהלך השבת. בשלב הזה אני מתחילה לרעוד בטרוף ולהקיא על עצמי, על הכסא ועל כל מה שמסביב. כמעט איבדתי הכרה.

אני לא אשכח לעולם את הפקידה שצעקה על העובדת הערבייה, שלצערי אני לא זוכרת את שמה: "מה הבאת אותה לפה, למה שמת אותה פה? עכשיו אנחנו צריכים לסבול את הגועל הזה". מדברת עלי בגוף שלישי כאילו הייתי עציץ. ואני באפיסת כוחות מוחלטת, על סף עילפון או מוות, לא מסוגלת להגיב לה בכלל אבל מרגישה היטב את רתיחת הדמים ואת הגבורות שבי מתגברות. הייתי בשוק טוטאלי שיש אנשים שעובדים במקומות כאלו, כמו בית חולים, ואין בהם טיפת רגישות. אומרת לעצמי בלב: "תפסה אותי ביום רע. שתנסה להתעסק איתי ביום אחר, אם אני לא משפדת אותה עם הפה שלי". ואז נזכרת בתורה של רבי נחמן, שלימד אותנו  "עיקר התשובה יישמע בזיונו יידום וישתוק". רבנו מסביר שם שע"י הדמימה והשתיקה שאדם שותק בזמן שמבזים אותו הוא זוכה לתשובה שלמה, ע"י לימוד זכות על העולבים זוכה לבחינת כתר, שהיא תשובה שלמה ששם כל העברות נהפכות לזכויות.

אני מחליטה לא לנסות להגיב לה, על אף העלבון והפגיעה הקשה, ומבקשת מבורא עולם שבזכות השתיקה שלי העניינים לא יסתבכו. "תולה ארץ על בלימה". השם, אני בולמת את פי, צעקתי מקירות לבי. בבקשה, בזכות הבלימה הזאת תעמיד לי את עולמי, שלא ייחרב חלילה. התחלתי ללמד עליה זכות בראשי: "מסכנה, צריכה לעבוד בשבת, זה באמת נורא, בטח לא מצאה עבודה שמתאימה לה, והיא כנראה נאלצת להתפשר על משהו אחר רק בשביל להביא פרנסה".

כל זה לא עזר לי. המצב הלך והתדרדר מדכי אל דכי.

העובדת הערבייה הייתה איתי לא מעט זמן, אך היא צריכה לחזור למחלקה לחלק אוכל. היא עוזרת לי להחליף את החלוק שהתלכלך ועוזבת אחרי שהיא שמה אותי במיון, להמתין עד שיגיע תורי לסיטי.

אני מקללת את הרגע שביקשתי להישאר לבד.

הנה, אני לבד, כמו שביקשתי, והעניינים הסתבכו, ואני לא מסוגלת לדאוג לעצמי. אני מבוהלת, מפוחדת ומושפלת עד עמקי נשמתי. אובדת עצות ותושייה. מנסה להתקשר שוב, הפעם לדודה שלי תיקי, שגרה ביישוב קרוב לירושלים. גם הם שומרים שבת. כולי תפילה שהיא תענה לי, וצער עמוק מייסר אותי על כבודה של השבת. תיקי ענתה לי די מהר. "מה קורה, לימור?", שאלה בדאגה.

"לא יודעת, תיקי, בבקשה בואי מהר", התחלתי לבכות." כנראה יש סיבוך, מכינים אותי לסי.טי".

אם חשבתם שרק לבעל שם טוב היה קפיצת הדרך, אתם טועים. תוך רבע שעה לכל היותר תיקי הגיעה לבית החולים, ומצאה אותי במצב קריטי. היא לקחה את השליטה לידיה, והחלה לטפל בי ולדאוג לכל האופרציה הרפואית.

בסי.טי לא ראו כלום, כיוון שהכל דלף החוצה, אז הכריחו אותי לשתות שוב את חומר הניגוד המזעזע ולבצע סי.טי נוסף. ואז הגיעה הרופאה לבשר לי שיש זיהום בבטן. באותו הלילה אני מובלת לניתוח חירום. מתברר שניקבו לי את המעי בניתוח הקודם.

אני תמיד אומרת שהשם הוריד אותי לשאול תחתיות ותחתיו, אבל היו אנשים שהסכימו לרדת יחד איתי רק כדי שלא אהיה שם לבד.

תיקי, מילים לא יכולות להביע את עומק הכרת הטוב על החסד שגמלת עימי בשעות הכי קשות שידעתי בחיי.

ימים ולילות העברת איתי בבית החולים עם הרבה הומור, נעימות, אופטימיות, אמונה.

כשמך כן את, נותנת תקווה.

יהי שכרך שלם מעם השם, אמן.

ברטרוספקטיבה, היום אני חושבת שאומנם עברתי ייסורים קשים מאד – מה שכתבתי פה זה רק ההתחלה של שרשרת טעויות שהובילו לעוד ניתוחים בהמשך – אבל מי יודע, אולי בזכות הפקידה שהשפילה אותי, והעובדה שהצלחתי לבלום  את פי, המתקתי מעלי דינים קשים יותר.

נגלה אחרי 120...