סיון רהב מאיר: שתי משניות ביום, וסיום בגיל 8

לקראת סיומה של השבת המקסימה ב"מחנה מסורה" בניו יורק, הרב מאיר גולדוויכט שיתף את החניכים והמדריכים ברעיון הבא, לקראת השבוע החדש – והוא מתאים לכל שבוע מחדש: "בן אדם לא שומר שבת רק בשבת. הוא שומר שבת גם ביום ראשון וגם ביום שני. כל השבוע, עד לשבת הבאה. ששת ימי המעשה מושפעים לטובה מהשבת.

"אבל הקשר המיוחד הזה בין חול לבין קודש הוא דו-כיווני. גם השבת מושפעת מכל השבוע. שוב ושוב השבת מוזכרת בתורה יחד עם שישה ימים של מלאכה: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹוקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה'.

"כלומר, האיכות של השבוע שלנו משפיעה על איכות השבת. שבוע של פעילות חיובית, לימוד, משפחה, התנדבות, עבודה, ניצול זמן – הוא שבוע שיכניס אותנו לשבת הבאה בצורה טובה יותר".

מה היומי שלך?

"שלום סיון, זה אודי טנא. לפני שלוש שנים, בגן חובה, בני יאיר ואני התחלנו ללמוד משנה אחת בכל יום. זה נעשה מתוך אמונה שהרגלים, בפרט בתחילת הדרך, הם דבר חשוב שמשפיע לטובה לשנים קדימה. זמן קצר אחר כך, נסענו יחד ברכב ושמענו את התוכנית שלך ושל ידידיה ברדיו. אמרת שם שכל אחד צריך שיהיה לו משהו יומי, כך שכל אחד יוכל לענות לשאלה: מה היומי שלך? דף יומי בגמרא, משנה יומית, הלכה יומית... וידידיה אמר שמי שילמד שתי משניות בכל יום, יסיים את כל שישה סדרי משנה תוך כחמש שנים. יאיר ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: קדימה. הגברנו את הקצב לשתי משניות ביום.

"רחלי שטרולי, המורה של יאיר, התחילה לחגוג לו במסיבה קטנה בכיתה בכל פעם שסיים איתי מסכת. הוא חגג עוד ועוד מסיבות, שגרמו לחלק מתלמידי הכיתה להצטרף גם. והשבוע, יאיר טנא, בוגר כיתה ב' בבית ספר 'סגולה' בבני ברק, סיים את כל סדר זרעים במשנה. במשנה יש שישה סדרים בסך הכול, וסדר שלם כבר מאחורינו, בדיוק במתנה ליום הולדת שמונה.

"כמי שמתפרנס מייעוץ תקשורתי, אני חי בין משברים. אני רץ מלקוח ללקוח, מאירוע לאירוע. אני נהנה מהבלאגן הטוב הזה, אבל הלימוד היומיומי שלנו בכל בוקר הוא עוגן של ברזל. אנחנו ממשיכים, בעזרת השם, וקוראים לכל אחד לשאול: מה היומי שלך?".

איזה שם אתה נותן למסע?

פעם פרצה שריפה ליד בית מלון שבו היינו בשבת, והיינו צריכים לפנות מהר את החדר, יחד עם הילדים הקטנים. כעבור כשעה השריפה כובתה, חזרנו למלון, ניסיתי להרגיע אותם ונשארתי בתחושה שזו הייתה חוויה מבהילה עבור כולנו.

כעבור כמה שבועות נסענו ברכב באותו אזור, ואחד הקטנטנים הצביע מהמושב האחורי על המלון ואמר: "יו, פה זה המקום שבו היה לנו כיף, רצנו החוצה עם כל המלון!".

אנחנו נותנים שמות למסעות חיינו. יש משמעות לעובדות היבשות, אבל הפרשנות שלנו קובעת המון. האם המסע שאנחנו עוברים כרגע הוא כישלון או הצלחה? פדיחה עצומה או הזדמנות נהדרת ללמוד? אנחנו מחליטים.

בפרשת השבוע, פרשת מסעי, מתוארים 42 המסעות שהעם עבר במדבר סיני. הפרשן רבנו בחיי כתב לפני כ-700 שנה בספרד, שלכל המקומות האלה שבהם העם עבר, לא היה אפילו שם קודם לכן. המדבר היה ריק, בלי נקודות ציון. מי שקבע את השמות הוא עם ישראל. "הכול לפי הכוונה", לדבריו.

כשבני ישראל היו שמחים וצדיקים, טובים ומאמינים, אז קראו למקומות בשמות כמו "מִתְקָה" או "הַר-שָׁפֶר", כלומר מתיקות ושיפור. אבל כשהמצב הרוחני התדרדר, כתוב שהמקומות שבהם עברו קיבלו שמות כמו "חֲרָדָה" או "מָרָה", מקומות של חרדה ומרירות.

ההחלטה במידה רבה בידינו. איפה אנחנו רוצים לחנות? מה השמות שאנחנו נותנים למסעות חיינו?

גמר חתימה טובה, פביו

"שלום סיון, שמי בקי כאהן. לפני כמה חודשים טיילנו בעיר ונציה באיטליה, שכידוע בנויה על מים. באחת התעלות שמנו לב פתאום לסירה שעליה כתוב בעברית 'גמר חתימה טובה'.

"שאלנו את בעל הסירה האיטלקי מה זה, והוא אמר שאימו יהודייה. הסברנו שאם כך גם הוא יהודי, אבל הוא סיפר שסבתא שלו הייתה ניצולת שואה שניתקה בעקבות המלחמה כל קשר ליהדות, כך שהוא ואמו לא יודעים כלום על זהותם.

"הצטרפנו אליו ואל בת זוגו לסירה. גילינו שהוא פרופסור, חוקר שפות עתיקות, ושהוא מוזמן בעוד חודש לכנס גדול באוניברסיטה העברית. קפצנו על ההזדמנות והזמנו אותו אלינו.

"כעבור חודש זה באמת קרה. פרופ' פביאן ויטלי הגיע לראשונה בחייו לישראל. בנינו לו לו"ז צפוף שכלל את הכותל, מנהרות הכותל, עיר דוד, יד ושם, שוק מחנה יהודה ולסיום – שבת שלמה ביישוב שלנו, תקוע.

"הוא שאל, התעניין, התפעל, השתתף בכל התפילות, התרגש והוקסם מכל דבר, קטן וגדול, ואמר שמעולם לא הייתה לו חוויה רוחנית כזו. ביום ראשון בבוקר, לפני שעזב, הוא עוד הספיק להניח תפילין יחד עם בעלי (בתמונה).

"אחד המשפטים שלו שריגשו אותי היה: 'את יודעת מה יפה בכל זה? שאתם נראים כל כך חופשיים ונהנים'. שמחתי שככה הוא חווה את המפגש הראשון שלו עם התורה ועם ישראל.

"בסיום הביקור הענקנו לו במתנה מזוזה. כשחזר לוונציה, קבע אותה מייד בפתח ביתו, שלח לנו תמונה וכתב: 'תודה שנתתם לי מתנה שמחברת את הבית הקטן שלי, לבית הגדול שלנו בירושלים'.

"עשינו לו מנוי לחלק היומי באיטלקית, והוא כל הזמן מעדכן אותנו. הוא לומד עברית, אומר קריאת שמע, מציין את השבת וכמובן - מתכנן את הביקור הבא בישראל.

"שמעתי הרבה פעמים בחיים את הביטוי 'השגחה פרטית'. הרי יכולנו גם לחלוף על פני הסירה שלו ולא לשים לב אליו ואל המילים בעברית. אבל כאן ממש ראיתי איך מפגש מקרי, סתמי, הוא הכי לא מקרי שיש".

תודה, בקי. אבל תרשי לי להוסיף משהו: זה לא רק המפגש שלא היה מקרי. זו גם ההחלטה שלכם לקחת אחריות, ולא להסתפק בשיחת-חולין מנומסת עם פביו.

מה לומדים מרש"י?

היום יום פטירתו של רש"י, רבי שלמה יצחקי, גדול פרשני התורה, שפעל בצרפת. הרבה תורה אפשר ללמוד ממנו כמובן, אבל הוא מלמד אותנו עוד כמה דברים:

1. גדלות. מדהים לאיזו רמה, היקף ואיכות יכול בן-אנוש להגיע - לספק לכל העם היהודי פירוש מקיף ובהיר לרוב התנ"ך ולרוב התלמוד.

2. קצר זה לא שטחי. פירוש רש"י הוא תמציתי. מתוך אלפי מקורות ומדרשים הוא בחר וערך וסגנן, כדי שנבין את התורה בקלות. כשקוראים אותו, רואים שהחוכמה היא לפעמים לא להאריך, אלא לקצר.

3. בכל דבר יש משמעות. כל מילה בתורה ובגמרא היא בעלת מסר. רש"י מתעכב על כל פרט חשוב ומבאר אותו. זו הסתכלות מיוחדת על התורה ועל העולם: שום דבר אינו סתמי, ויש לנו תפקיד - לחפש את משמעות הדברים.

4. לומר "איני יודע". כמה יושר וענווה צריך כדי לכתוב את צמד המילים הזה. הרי רש"י יכול גם לדלג מעל הפסוק ולא לפרש אותו כלל. אבל האיש שהוא שם נרדף לידע עצום ולבקיאות אדירה, לא מתבייש לומר לאורך פירושו שהוא לא יודע הכול. אולי בכך הוא גם משאיר לנו מקום לנסות ולחשוב.

אלה רק חלק מהסיבות לכך שגם היום, 917 (!) שנים אחרי פטירתו, מיליוני יהודים לומדים תורה ביחד עם רש"י.

לזכרו.