"אתה ב'אורות', נכון? רואים שאתה חוזר בתשובה". פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

"מה זה, פינת קפה פתחת לנו כאן, מתחת לאף?", צחקק תלי.

"איך סחבת לכאן חשמל?", רוני לא האמין.

"פשוט מאד", חייך מתנאל, "בועז ביקש רשות מהבוס שלו להשתמש בחשמל מהחנות, השגתי חוט מאריך באורך עצום, והנה לכם קפה רותח באמצע הרחוב".

"אפשר?", דניאל התקרב בחיוך רעב.

"בטח. מה להכין לך?". שולחן מתקפל לבן, מעליו מפת אלבד אפורה ושני מגדלים של כוסות נייר. אלחנן לטש עיניים אל צלחת העוגיות הענקית. "אני יכול להכין לעצמי קפה", אמר, נבוך. הרוח החורפית סטרה בחוזקה למפה. נאבקת בה.

"כמה סוכר, כמה קפה?", זרק מתנאל לכל עבר, ממלא כוסות נייר במשקאות חמים מדיפי ניחוח, מערבב בכפית חד פעמית.

הרחוב הצדדי הואר פתאום. היו שם כעשרים בחורים, עוטפים כוסות באצבעות קרירות, יושבים על הספסל, על הרצפה, על גדרות מזדמנות. "תודה, מתנאל", קרא אחד מהם, "איך התאים לי לשתות עכשיו קפה לוהט. קיפאון בחוץ... בררר...". מתנאל חשב על הערבים הארוכים שהם מבלים בחוץ, מחפשים איך ועם מי להעביר את הזמן. "ממך אליך אברח", קיפץ בראשו הפסוק מספר התהלים. בורחים מעצמם, מוצאים את עצמם שם, יחד איתם.

מתנאל ורוני התרחקו מעט מהזירה הרוחשת. "במקרה הייתי כאן היום, כבר תקופה ארוכה שלא היה לי זמן לצאת בערב", אמר רוני.

"כן, אתה באמת עובד קשה במשרד".

"אין לך מושג איזה כיף היה לקבל משכורת. והכי שווה - שאוכל סופסוף להחזיר לך את הכסף שגנבתי", הוא השפיל עיניים בתנועה "רונאית", הריסים שלו ליטפו את העפעפיים.

"נדבר על זה", ענה מתנאל בנימה של 'אין על מה לדבר'.

"אז מה נסגר?", רוני לא ויתר. "פתאום החלטת לפנק את דיירי הרחוב בקפה ועוגיות על חשבונך?".

"לא יודע", ענה מתנאל. "ישבתי לי בבית, וחריץ פתוח בחלון במטבח הכניס כאלו שריקות של רוח, שלא הייתי מסוגל לחשוב על החבר'ה שיוצאים בערב להסתובב, ואז התקשרתי לבועז - ומכאן והלאה הכל היסטוריה", חייך.

"הם לא חייבים להיות בחוץ, אתה יודע", חרץ רוני, "זו אשמתם הבלעדית".

"נכון, ועדיין", חיכך מתנאל ידיים קפואות זו בזו, "אכפת לי מהם".

רוני עדיין לא שתה לגימה מהקפה המתקרר.

"זה יפה", הוא אמר.

"מה יפה?".

"שאכפת לך. שאתה לא סתם כך, כמו כולם, מתכסה בפוך עם כוס תה חם ונהנה מערב חמים בבית, עם המשפחה".

"שלא תחשוב", קרץ לו מתנאל, "זה בדיוק מה שעשיתי מהרגע שחזרתי מהעבודה ועד שמונה בערב. ישבתי בסלון עם מפזר חום ולמדתי עם בנוש משניות".

"כן, אבל משמונה". רוני התעקש.

הם שתקו. מרחוק נשמעו קולות הצהלה של הבחורים שהתקבצו באופן טבעי סביב ה"בר" הקטן שמתנאל הציב. מלהגים, מכרסמים עוגיות בזו אחר זו וממרוקנים את הדוד הענק והלוהט.

"רגע, ומאיפה הסטוק הענק של העוגיות?", לא התאפק רוני.

"לחבר שלי יש מפעל עוגיות ענק. נופלות מהמכונה מידי יום מאות עוגיות שלא מתאימות לפס הייצור, הן יצאו שרופות מדי, קטנות מדי או חתוכות בקצוות... הוא מוכר אותן בגרושים, והן טריות וטעימות ממש".

"אתה יודע", שוב תנועה "רונאית". "בגללך בא לי לחזור בתשובה. זאת אומרת, בזכותך".

"מה זה נקרא לחזור בתשובה?", מתנאל באמת לא הבין. הוא התבונן בכיפת העור הקטנה שהוצמדה בסיכה לראשו של רוני.

"לחזור. אני מתכוון, לחזור לחיות חיי תורה כאלו פשוטים, אמיתיים. להקים בית ולגדל בו ילדים צדיקים, והכי הייתי רוצה להעביר בעתיד את הטוב הזה הלאה. כמוך, לעזור בעצמי לבחורים שעומדים בצמתים, לא יודעים לאן לפנות".

מתנאל לא ענה דבר, רק הניח יד על כתפו ואמר: "תשתה, זה מתקרר".

רוני חשב על הניסוי ההוא שאיציק רצה פעם לעשות איתו.

היה משעמם. הם ישבו על גדר באחד הרחובות, ועל אף שהיו, כביכול, יחד, הרגישו בדידות איומה. "בוא נעשה ניסוי", לאיציק היו תמיד רעיונות הזויים. "בוא ניכנס לישיבה ליטאית הכי טובה, נתלבש כמו שצריך, אתה יודע, כובע וחליפה וחולצה לבנה והכל... נשב בבית מדרש ונלמד", איציק דיבר וחנק פרצי צחוק שאיימו להטביע הכל.

"נו...", רוני לא הבין מה מצחיק.

"אתה מבין, 'נשחק אותה'. נשב בבית מדרש ונלמד גמרא עם כל החשק, כמו פעם...", רוני חשב שאת ה'פעם' של איציק הוא לא חווה בעצמו מעולם, לצערו, אך לא אמר דבר. הוא ידע שאיציק היה אחד הבחורים הטובים בישיבה החסידית בה למד. הוא גם ידע שאיציק מוכשר מאד, ושאינו סובל, כמוהו, מבעיית קשב כלשהי.

"ואז?", רוני עדיין לא הבין.

"לא יודע, יהיו צחוקים. נעשה קצת שטויות, נתחפש, נצטלם, אחר כך נראה לחבר'ה...".

לרוני לא התחשק: "ואם מישהו מהם יזהה אותי?", חשש.

"אז מה, עשית משהו רע?", איציק היתמם, "סך הכל בחור רוצה לשבת וללמוד תורה".

ואז הבין רוני שאיציק מתגעגע, ושהוא רוצה יותר מכל להרגיש מוערך, אפילו לכמה רגעים, אפילו לא ביושר. רק רוצה להרגיש שווה, בכל דרך שהיא.

"קפה נוסף בעד מחשבותיך", קטע אותו מתנאל.

"אולי פעם...", מלמל רוני. שניהם חזרו לזירה השוקקת חיים.

"הו... מתנאל, לאן ברחת? פינת הקפה הזו מה'זה במקום", טפח תלי על כתפו של מתנאל.

"רוצים לשמוע משהו יפה?", מתנאל פתח ספר קטן שהונח תחת בית שחיו, מעיין בו בכובד ראש.

"למה לא?", הם התיישבו בספונטניות בחצי גורן, מקשיבים לדבר התורה שמתנאל מוסר להם בעיניים נוצצות.

"אתה ב'אורות', נכון?!", שאל אותו אלחנן, בת צחוק על פניו. "רואים שאתה חוזר בתשובה".

"תגיד את האמת, אותך זה לא מרגש?", ההתלהבות של מתנאל הייתה שובה. "תקשיב מה שרבי נחמן אומר כאן - "עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט, יהיה חידוש גדול כמו הבעל שם טוב (חיי מוהר"ן, תנ"ד)".  זה מדהים, לא?! רק להיות איש כשר פשוט. זהו. וזה עצמו יהיה חידוש ויביא לעולם בשורה כמו הבעל שם טוב... אה", מתנאל נאנח. "נראה שהגענו לתקופה שעליה דיבר רבי נחמן".

הם ישבו שם, מוארים. כמו בתוך בועה שקופה וגדולה, מחממים ידיים בכוסות קפה ומרגישים לרגעים חיבור ללב.

מתנאל עזב אותם כשהיו באמצעו של דיון מהו איש כשר ופשוט, ומיהר לביתו.

* * *

"סלח לי, מה הקשר שלך לבחורים שמסתובבים כאן?", פנה מישהו אל מתנאל ברחוב הסמוך. הוא סובב ראש, מופתע. האיש שהתקרב אליו היה נראה כבן חמישים. הוא לבש מקטורן אפור, שפם מסולסל עיטר את פניו העגולים, וחיוך ענק הוסיף קמטוטים קטנים בצידי עיניו.

"שלום. נעים מאד...", הביט מתנאל בעיניו של האיש, "מי כבודו?".

"אני ברי", המבטא האמריקני הסגיר את מוצאו של האיש. "ואני צריך לדבר איתך".

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.