איה קרמרמן: תסתכלי שוב על שולחן השבת שלך. את עדיין מאוכזבת?

את הטור הזה אני מבקשת שתדפיסו, ותקראו בערב שבת. עדיף לא לקרוא אותו על הספה, אחרי הדלקת נרות, כשאתן שפוכות מיום ארוך של בישולים, גיהוצים של הרגע האחרון וניקיונות. את הטור הזה אני מבקשת שתקראו בשולחן שבת. תגנבו לעצמכן שתיים־שלוש דקות מהירות בין המנות. אז, אלא אם איזה ילד צריך שתנקו אותו, עצרו וקחו את הזמן.

למה אני מבקשת את זה? כי אני רוצה שתתבוננו סביב. ככה, בלייב, בזמן אמת. אני מבקשת שתסתכלו על שולחן השבת שלכם. לא על השולחן הפיזי, לא על הכלים הבוהקים, המפה המגוהצת והמפיות שהבנות מתעקשות לכווצ'ץ' ולהכניס לכוסות כאילו היו פרחים (נבולים). תסתכלו בגדול, על המשפחה, החיים, על החלומות שמתנגשים חזיתית עם המציאות. שולחן שבת הוא תמונה מייצגת ומתמצתת, המיקרוקוסמוס של החיים שלנו. אמור לי מהו מצב שולחן השבת שלך, אומר לך מה מצב החיים שלך. ערב שבת אמור להיות פסגת הטוב של החיים. האוכל הטעים והמפנק ביותר. הבגדים החגיגיים ביותר. מצב הרוח המרומם והמשפחתיות המלוכדת ביותר. עכשיו תציצו רגע. לא בדיוק מפנק, לא בדיוק חגיגי, לא קרוב לפסגה. לא נעים להגיד, אז נלחש את זה בשושו, בלי שאף אחד מסביב ישים לב: מאכזב עם ניחוח של כישלון באוויר. נכון?

כולם הפכו לדנידין

קחו נשימה עמוקה. איך אתן מרגישות? לי כואבות הרגליים. עמדתי כל היום. הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שוב, ושוב זה קרה. אפילו ששבת נכנסת מאוחר, לא הצלחתי לממש את כל הפנטזיות. רציתי להספיק סלט סלק, עוגת שזיפים וקיגל. השזיפים בסופר היו אוצר בית דין, הרעיון נגנז. הבנות לא היו מוכנות לקלף את תפוחי האדמה, קבלו ביטול גם לרעיון הקיגל. תפוחי האדמה הוכנסו אחר בושה לתנור עם שמן זית ומלח. כשביקשתי עזרה, פתאום כולם הפכו לדנידין. נהדר. במקום שאין עוזרים, נסה להיות יצירתי. לא הייתי. שיסתדרו. הבשר קצת התייבש והחלות לא תפחו כמו באינסטגרם. ת'אמת, אני קצת מבואסת. היו לי כוונות טובות.

הבאסה העצמית מתגמדת לעומת הכאוס שהלך פה לפני שעתיים. בעשר הדקות שבהן התכוונתי לנוח, אחד מהילדים מתחיל לצרוח שהוא לא מוצא את מכנסי השבת. צודק. בין אלפי הכביסות שהשתדלתי לעשות לפני תשעת הימים, דווקא המכנסיים שלו נבלעו בתחתית הערמה היחידה שנשארה לימות המשיח. נפלא. טוב, כנראה שגם עשר שניות מספיקות כדי להתרענן. סתם, הן לא. לא משנה באיזו שעה שבת נכנסת - שעת השי"ן נראית כמו תופת. כל אחד חושב שהוא זכאי להתקלח אחרון ושיישארו לו מים חמים. יש לי בשורה: מבחינתי, תתקלחו אתמול. לא ברגע האחרון, כשסבתא מחכה לטלפון שבת שלום שלה. למה כל שבוע אותה שיחה? נשגב מבינתי. במילה - צרחות.

נמשיך? מעולם לא היה קידוש שקט בבית הזה. נכון? אבא מנסה לממש את פנטזיית שולחן השבת המושלם ובדיוק באותה שנייה אחד הילדים חייב לעצבן את הקטן, שבתמורה צורח מלוא אוזנו של אבא. קצת קשה להיות צדיק ובו־זמנית לתקוע בילד את מבט המוות. לא עוברת דקה ומישהו שואל אם יש סלט סלק. לא, אין. אם היית בא לקרצף את הסלק לפני כמה שעות, כשביקשתי, הייתי מספיקה לבשל אותו. זבש"ך. בלב - קווץ'. פישלתי. מה בסך הכול רצה? סלק שיחזק את הדם?

בעלך/בעלי/בעלנו מנסה להגיד איזה דבר תורה. לא תגידו שהוא פותח גמרא ומייבש את הקהל. וורט, קטן, חמוד, ששמע מהרב על הדרך. אפילו את המעט שבמעט הזה הם לא נותנים לו להשחיל. איזה כישלון חינוכי אנחנו, נכון? אפילו הקטן, שהיה חוזר עם דף פרשת השבוע מהגן - שב טבולה רסה מהקייטנה. יאללה, נעביר לנושא פחות כאוב. "איך היתה הקייטנה?" - "זוועה / משעממת / מאכזבת". זה ז'אנר התשובות מ־15 שנות הקייטנה האחרונות. כשחילקו לנו בקייטנה לחמנייה ושוקו וייבשו אותנו בשמש משל היינו פרחי פוטפרי ריחניים, היינו מבסוטים. נפילת הדורות עד לאן? "איזה ילדים מפונקים", אני מסננת בשקט. שוב הם רבים. שוב. על כלום. בלב - קווץ'. קחי נשימה, המצב לא כזה נורא. אוף, נשפך מיץ על המפה!!! אתנחם בזה שלא עשיתי סלק. אוי נו, אי אפשר לכבס עשרה ימים עכשיו! אוי. כמה הייתי רוצה יותר.

היית משנה משהו?

המפה מוכתמת, הבעל מאוכזב, הילדים מציקים אחד לשני עד שהשכנים נאלצים לשיר שירי שבת רק כדי לא לשמוע את הצעקות שבוקעות מכאן. אילו מילים עולות לך לראש? כישלון. אכזבה. באסה. ד. כל התשובות נכונות. נכון שאת מתקשה לראות את הטוב? את העושר שבמציאות שלך? צודקת. עכשיו תדמייני מה קורה אם חס ושלום מחר בבוקר המציאות העגומה של היום נלקחת ממך. מה קורה אם מחר, חלילה, משהו רע קורה? מה אם חס ושלום אחד מהנודניקים סביבך מעלה חום שלא יורד חודש, או שמודיעים לך במוצ"ש שחברה שלך מאושפזת במצב קשה. מחר הכול יכול להשתנות, להילקח מאיתנו.

היום לפני כ־1954 שנים בית המקדש עמד על תילו. המציאות הייתה קשה, אבל אף אחד לא תיאר עד כמה איומה היא תהפוך להיות בעוד פחות משבוע, כשאש תעלה ותחריב את הבית.

היום הבית שלנו עומד. לפעמים במציאות קשה ומורכבת, מאכזבת. אבל מה יקרה בעוד שבוע? קורונה, סגר, פיטורים, מחלות. לא חסרות צרות. רוצה לבחור איזו מהן את מוכנה להכניס לחיים שלך? אה, את מוותרת? אז כנראה המצב העכשווי לא רע כמו שחשבנו.

עכשיו תסתכלי שוב. על שולחן השבת, על המשפחה הקולנית שלך. נכון נראה אחרת? נכון שפתאום את מרגישה האישה העשירה ביותר ביקום? נכון. המציאות רחוקה מאידיאל. היא מלאת אתגרים, עמוסת אכזבות. היא לא מה שפנטזנו. לא קרובה למה שהתפללנו. אבל היא רחוקה מהמציאות של עוד שבוע, לפני 1954 שנים. איזה טוב ה' שכולם בריאים ופנויים לנדנד ולריב, לקטר כאוות נפשם. אז תהיי בשמחה ובהודיה. ברגע זה, במציאות הלא מושלמת של חייך, בבית העומד על תילו. בלייב. כי את העשירה באדם.

לרפואתה השלמה של חברתי מירב חיה בת קלרה, שתמיד רואה את הטוב שבמציאות.