סיון רהב מאיר: מאות בני נוער, בלי סלולרי, במשך קיץ שלם. זה אפשרי

1. את רוב התגובות לחשיפה המטלטלת של עמית סגל השבוע אפשר היה לכתוב מראש. מעטים יצאו מהפוזיציה והודו שבלי קשר לבחירות המתקרבות, ובלי קשר לדעה האישית על נתניהו ועל משפט נתניהו, ובלי קשר לדעה על משה סעדה, הדברים צריכים להיבדק בהקדם.

התגובה הרשמית של משרד המשפטים דחתה כמובן את דבריו של סעדה, אבל מה עם למעלה מאלף עובדי הפרקליטות? הם כולם חושבים שאין פה שום דבר לבדוק? והרי בסוף כשאומרים "הפרקליטות", זה גם הם.

אני מכירה כמה מהם. עובדי ציבור מסורים ששומעים ושותקים ומתפוצצים. הם מטפלים, למשל, בעברייני מין, במקרים נוראים שמתרחשים בתוך המשפחה, ונותנים את הנשמה כדי לנקות את הרחובות שלנו מסוטים ופוגעים, תוך ליווי הקורבנות.

הם עושים, למשל, ימים ולילות במאבק בפשיעה במגזר הערבי. כבר שנה שהם עובדים במרץ על מאות כתבי אישום חשובים נגד פורעי "שומר החומות" בערים המעורבות (ואגב, לא פעם הם מתוסכלים מהענישה הקלה של השופטים).

לא מגיע להם דימוי כזה. אז איפה הם? נכון, אסור להם להתראיין, אבל כשמרגישים לא נוח יש דרכים להביע זאת, בתוך המערכת ומחוצה לה. לדרוש בדק בית, בהקדם. הם הרי הנפגעים הראשונים מכך שראשי המערכת פוגעים בשמה הטוב כולו.

2. אנחנו בארצות הברית החודש. הנה חוויה אחת, קטנה וסמלית, מהיום הראשון: הגענו עם הקטנה למחנה קיץ. פרוטוקול הבדיקות בכניסה לא היה מבייש את השב"כ: זה מתחיל בבדיקת כינים מקיפה, של חברה חיצונית שמגיעה מניו יורק, ועוברת שערה-שערה בחיפוש כינים וביצים. אם משהו חשוד נמצא בשערו של הילד הוא מבודד עד לבדיקה חוזרת. זה ממשיך בשאלונים מפורטים על אלרגיות, רגישויות ותרופות, עם סעיפים ותתי-סעיפים. ואז מגיע שאלון מיוחד על שימוש בדוחי יתושים. אי אפשר להמציא את זה, הנה הטופס: "החל מקיץ 2018, משרד הבריאות של מדינת ניו יורק דורש מההורים להגיש אישור בכתב לילדיהם כדי להחזיק חומר דוחה חרקים ולהשתמש בו בעצמם, או לאפשר לצוות ללא רישיון (כלומר, מישהו שאינו בצוות הרפואי) לשים לילד את דוחה החרקים". וכאן עלי לחתום אם אני מרשה או לא, ולעבור על עוד כמה טפסים שמחכים.

בסוף, כדי להתאושש מכל הפרוצדורות והזהירות המופרזת, רצינו לקפוץ לסניף של וולמארט, לקנות משהו. "אפשר למצוא שם קצת אוכל כשר?", שאלתי חברה. "אפשר למצוא שם הכל, גם כלי נשק. תבדקי".

היא צדקה. וכך בכמה שעות פגשנו את שני צדדיה של האומה הזו, שבודקת בהיסטריה, באובססיה, על פי חוק, ביצים של כינים ודוחי יתושים, אבל מוכרת נשק בכיף, בחנות על הדרך.

3. והנה עוד דבר שגילינו כאן: בני נוער בלי סלולרי, למשך כל הקיץ. כשחיים על פי פרוטוקול, ביי דה בוק, בראש אמריקני מסודר וצייתני, זה אפשרי.

ראינו מאות חניכים נכנסים בשערי "קמפ מסורה" עם תיקים ענקיים, נפרדים לשלום מהסלולרי שלהם ומפקידים אותו בכספת. זהו. הם לא יצלמו טיולים ושקיעות עם חברים, לא יעלו סטורי כשינצחו במשחק כדורסל, לא יתעדכנו בחדשות ובפידים של אחרים. אבל במובן מסוים, הם יחוו את עצמם ואת חבריהם באופן עמוק ומשמעותי פי כמה.

המחנות האלה הם חלק מחבילת הזהות היהודית-אמריקאית בציבורים מסוימים. בכל קיץ הילדים נוסעים להרים שמצפון לניו יורק, לאחד מעשרות מחנות הקיץ, לכמה שבועות של ספורט, לימוד וחוויה.

"התחלנו באופן הדרגתי", מספר לי הרב ארי כץ, מנהל המחנה. "לפני ארבע שנים ראינו שאין טעם להוציא את הילדים מהעיר, אם העיר נשארת איתם בתוך הכיס. אמרנו בהתחלה שנחזיר להם את הסלולרי רק בלילה, וכך היה. אחר כך הבנו שעדיף לנטרל לגמרי את הפיתוי. ההורים כמובן שמחים מאוד, אבל גם הילדים עצמם שלווים יותר".

הכוח, לדבריו, הוא בקבוצתיות. בעובדה שלכולם אין מכשיר, ולכן אף אחד לא מרגיש מוזר. "ילד אחד לבד שיושב בבית, יתקשה לשלוט בסמארטפון. כשמכריחים אותך ואת כל מי שסביבך, אתה מייצר סביבה נקייה דיגיטלית. חודשיים בלי סלפי נשמע בהתחלה כמו סיוט לילד אמריקאי, אבל בסוף, זו המתנה הכי טובה שאפשר לתת לילד. תחשבו על הילדות שהיתה לנו, אנחנו לא רוצים לתת להם קצת מהתמימות הזו?".

4. חמישה דברים על פרשת השבוע שקראנו השבת:

1. פרשת מסעי היא העשירית והאחרונה בספר במדבר. במובן מסוים העלילות בתורה מסתיימות השבוע. מהשבוע הבא – קוראים את ספר דברים, שכולו נאום הפרידה של משה רבנו מהעם.
2. הפרשה מתארת בפירוט את 42 המסעות שעם ישראל עבר במדבר. משה רבנו מבקש שנחיה מתוך פרספקטיבה היסטורית, נזכור את ההצלחות והכישלונות וגם נדע להודות על כל תחנה בדרך.
3. פרשנינו מסבירים שפרשת מסעי מלמדת כל אחד מאיתנו להתבונן היטב על מסעות חייו. כך אמר הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות: "בוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לדעת הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו".
4. ביום שישי האחרון חל ראש חודש אב. "משנכנס אב ממעטין בשמחה" וכבר עתה יש מנהגים שונים של אבלות, לקראת תשעה באב, יום חורבן בית המקדש, שיחל במוצאי השבת הבאה.
5. בשבת האחרונה, יהודים בחו"ל חזרו לקרוא את אותה הפרשה ביחד איתנו, אחרי תקופה שבה תמיד קראנו בישראל פרשה אחת קדימה. מעכשיו הדופק שוב משותף לנו ולאחינו שבתפוצות.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".