שווה סיפור: אבא, ילד, וספר אחד

אני בעל מגרש מכוניות. חלק נכבד מעבודתי היא למצוא "מציאות" טובות, לשדרג בהתאם ולמכור הלאה לקונים פוטנציאלים. ברוך ה', מזדמנות לידי הרבה מציאות כאלה, שמשאירות אותי עם רווח גדול, ואת הקונה עם הנחה משמעותית ממחיר השוק.

העסק שלי צבר מוניטין רב של מקום אמין עם מחירים הוגנים ושירות מכל הלב.

כל אחד אצלי, גם אלו שרק הגיעו לבדוק ולשאול אלף ואחת שאלות מבלי לקנות דבר, מקבל יחס שווה. לכולם הסברתי בנועם וסבלנות. אני אוהב אנשים ומכבד כל אדם באשר הוא. כך שהחלק הזה – שירות הלקוחות, היה ממש קל עבורי, ומהר מאוד אנשים החלו לפקוד את העסק גם בשביל לומר שלום ולהתעדכן על מציאות חדשות, במידה והגיעו.

אט-אט המקום הפך למעין מקום מפגש לאנשים, ובעיקר לצעירים. הדבר הוסיף לי נקודות זכות רבות, העסק הפך לרווחי יותר בעקבות כך, אנשים הכירו אותי יותר ורצו למכור לי את המכוניות ולבצע אצלי את העסקה – בין אם זו מכירה או קנייה בלבד, או עסקה שלמה - טרייד אין. כך גם שמי עבר מפה לאוזן, והופץ כאדם ששווה למכור לו. הייתי השם הראשון שעולה לראש, בכל הקשור לקנייה או למכירת רכבים.

לכן ביום שאברם הגיע למגרש, לא ראיתי שום דבר שונה. אברם היה אדם חביב למראה, מבוגר, אדיב ונימוסי. הוא הגיע עם רכבו כדי לקבל הצעת מחיר, ובהתאם למצוא עבורו את הרכב הבא שלו.

היו לו דרישות ספציפיות מאוד לגבי הרכב הבא שהוא מחפש. היה חשוב לו שכל הדרישות יהיו ברכב החדש, והוא לא יכול היה להתפשר. היות שמקבץ הדרישות הספציפי הזה לא היה נפוץ כל כך ברכב מהדגם ומהשנה שהוא חיפש (היתה לו רשימה מסודרת ממש), באותו הזמן לא היה לי במגרש מה להציע לו, אבל הצעתי לו שיבוא שוב בעוד שבועיים-שלושה, אולי יזדמן לי. אמנם בעסק הזה אין מועד מדויק, הכל תלוי בתזמון ובמזל ובעיקר כמובן בס"ד. בעסק כמו שלי אתה רואה על בסיס יומי השגחה פרטית מדוקדקת מה יגיע למי ומתי. כך שיכול היה להיות לי רכב כזה בדיוק בעוד שעה, או בעוד חודשיים.

הוא טען שיש לו סבלנות, והוא ישוב בעוד מספר שבועות. לצערי, גם לאחר שלושה שבועות, הרכב אותו הוא חיפש, בפורמט הרצוי, לא הגיע לידי, נאלצתי להשיב את פניו ריקם. הלה לא התייאש והגיע שוב ושוב. אט-אט התיידדנו. הוא לא היה מדבר הרבה, אבל שידר נעימות ואדיבות, וזרמתי איתו לגמרי.

אשתי עבדה במקום עבודה שדרש את נוכחותה המלאה באופן תדיר, ואילו אני הייתי גמיש יותר, כבעל עסק עצמאי. כך, בימים שבהם לא היתה מסגרת לילדי מכל סיבה שהיא, או היה צורך להחזירם הביתה באמצע היום, אני הייתי עושה זאת, ומביא אותם אלי, למגרש, שם הם היו משחקים ומעבירים את הזמן עד שהגיעה אשתי או בייביסיטר לאוספם. לי לא היתה בעיה עם נוכחותם, כך שזה הסתדר מצוין.

וכך יצא לא אחת שאברם הגיע אלי בזמנים שהם היו איתי במשרד. אברם היה טיפוס מאופק ומופנם, שלא החצין כל כך רגשות, אבל כשהילדים היו בסביבה משהו בו התרכך, הוא פנה אליהם, השתעשע עם הקטנים, ועם הגדולים יצא לי לא אחת לראות אותו משחק שש-בש וכאלה, כאילו יש לו עכשיו כל הזמן שבעולם בשבילם, ואין לו בית / עסק או כל דבר אחר למהר אליו. כפי שאמרתי, זה לא היה נראה טבעי לדמותו, ולכן התפלאתי מאוד לראות אותו כל פעם מחדש משחק איתם בחביבות כזו, ממש כמו סבא'לה טוב. פשוט דמיינתי לא אחת כיצד הוא משחק עם נכדיו. זה היה נוגע ללב.

לאחר מספר שבועות היא הגיעה, מכונית החלומות של אברם, בדיוק מה שהוא ביקש וחיפש. בהתאמה מושלמת, כאילו תכננו לו אותה מהשלדה ועד לידית הדלת. ממש רכב בהזמנה אישית.

התקשרתי אליו. "אברם, הכלה הגיעה", אמרתי לו. "קיבלתי משהו בדיוק כפי שרצית וביקשת".

תוך שעה אברם היה אצלי במשרד. הלכתי איתו, מרגיש כמו שושבין. אברם היה מרוצה. הנה, רכב החלומות שלו הגיע, בדיוק כפי שציפה. הוא בדק אותו שוב ושוב, מוודא שלא חסר דבר מכל מה שביקש. והיא מהוללה שכמותה, עמדה בכל האתגרים שהציב לה. עכשיו הגיע השלב של הטרייד אין - אני קונה את רכבו, ואת הפער הוא מוסיף. עשיתי בדיקה נוספת על הרכב שכבר הכרתי מזמן, הבאתי את העובדים שיבצעו בדיקה מקצועית, וכך ביצענו את העסקה.

אברם היה מרוצה, וגם אני.

היה לי יום עמוס, כך שלא היה לי פנאי להתפנות ולטפל בכל הקשור לרכב של אברם. למחרת, על הבוקר, כמו שאומרים, הגעתי וביקשתי מהעובדים להכין את הרכב למכירה.

בינתיים פתחתי את הרכב, ובתא הכפפות גיליתי אותו: ספר ילדים מהוה, בגרסה של המאה הקודמת. ספר מתורגם, שגם אני הכרתי מילדותי. ספר עם איורים של עפרון פחם בצבעי השחור-לבן. ענתיקה שנולדה בשוק הפשפשים. התפלאתי.

והיו לי הרבה סיבות להתפלא.

אלף, בדרך כלל אני עושה בדיקה ראשונית ברכב אחרי שהוא נמסר אלי, בדיוק מהסיבה הזאת, שלא יישארו חפצים, וכאן זה לא קרה, כי הייתי עייף. בית, במצבים כאלו אני מבקש מאחד העובדים שיבצע ניקוי לרכב ויכין אותו, וגם זה לא קרה. גימל, מה לאברם ולספר ילדים? דלת, ואם כבר ספר, אז למה ישן כל כך? כמה עולה היום ספר חדש ומעודכן?

וכך, עם כל התמיהות והשאלות, הנחתי את הספר על השולחן במשרד, כדי לטפל בזה בהמשך היום.

בסוף היום ראיתי את הכריכה החומה-דהויה "מביטה" לעברי. חפרתי בכל המסמכים, מאתר את פרטי ההתקשרות של אברם.

התקשרתי אליו. אברם לא ענה.

הנחתי לו, שיערתי שהוא יראה את המספר ויחזור אלי בהקדם. בינתיים הנחתי את הספר על מדף לידי, שלא אשכח אותו, והמשכתי הלאה.

למחרת שוב נתקלתי בספר. המבט החתום שלו שיגע אותי, אני שונא שדברים נתקעים אצלי במשרד, וחייב שהכל יתפנה במיידי. אבל הספר שתק, וגם הטלפון של אברם.

ואז הגיעו הילדים שלי.

הגדול לטש עיניים לספר הכל כך לא מגרה שהיה מונח שם. ככל הנראה, כל דבר שיכול להפיג את השעמום במגרש המדכא וחסר הפעילות, של אבא שלו, היה טוב. הזהרתי אותו אלף פעמים שיזהר. הדפים כבר מתפוררים מעצמם, ולא כדאי שהוא יזרז את התהליך. אבל היה נראה שטוב לו עם העלילה המתרחשת שם בשחור-לבן.

תוך כדי דברים, נכנס למשרד גבר צעיר, רענן, עם חיוך רחב. מהסוג שאתה נשבה בקסמיו מיד.

צעיר מקומי, נראה זורם ולעניין. הוא הגיע לקנות רכב. הוא התיישב, ויחד דנו בהצעות שיש לי להציע לו. תוך כדי דברים ראיתי אותו מגניב מבט לילד שלי, היושב בצד החדר עם הספר הישן בידיו. רגע לפני שיצאנו אל המגרש הוא אמר לי, תוך כדי שהוא מחווה לכיוון הספר, "הספר הזה עוד חי? חשבתי שכבר נגמר ממנו, על הספר הזה גדלתי". צחקתי אתו, "כן גם אני גדלתי עליו", עניתי לו. "אבל אני גדול ממך בשני עשורים, אצלי זה עוד היה מעודכן... האמת, הספר לא שלי, אחד הקונים שכח את זה ברכב שמכר לי, ואני צריך למצוא זמן כדי לתפוס אותו ולהחזיר לו. זה נראה כמו פריט אספנות, אבל לך תדע".

באותו הרגע, הבחור התנתק מהמקום וניגש אל הילד שלי, שאחז בספר, מרותק כולו. "הי, חמוד, תרשה לי להסתכל איתך רגע בספר?". הבן שלי התבונן בו בהלם. מה למבוגר הזה ולספר ילדים? אבל הוא הגיש לו אותו בדממה. בשקיקה הוא פתח את העמוד הראשון, וצעק צעקה קטנה, אבל עוצמתית.

"זה הספר שלי, אבא שלי קנה לי את זה כשהייתי קטן", הוא היה חיוור.

היתה שם הקדשה בכתב יד: "לאלי בני היקר, ליום הולדתך, באהבה, אבא".

ניגשתי אליו. לא ממש הבנתי מה קורה כאן. לכאורה אירוע משמח בקטנה, לא מעבר, אבל משהו בתנוחת הגוף, בצעקה, סיפר משהו אחר.

"אבא שלך כתב לך את זה?", שאלתי בעדינות.

"איך הגיע לכאן הספר?", הוא שאל שוב, שוכח מכל מה שאמרתי לו לפני כמה שניות.

חזרתי על הדברים. "אתה לא מבין, זה אבא שלי". אמר, תופס בחזהו.

הגשתי לו כסא וכוס מים.

"אתה מכיר את אברם?", שאלתי בתמימות. הבחור השתנק מרב בהלה כשכוס המים בידו. "הוא... הוא... היה פה?".

"כן", השבתי לו. בשלישית.

הבחור היה שרוע על הכיסא, מוכה הלם.

"אני מבין שזה נושא רגיש", אמרתי לו. הוא הנהן בראשו, לאט.

"אני יכול לעזור?", שאלתי, מרחם עליו בכל מאודי.

"זה סיפור ארוך, ולא קל כל כך לספר אותו", ענה, לאחר חשיבה מאומצת.

"זה בסדר, אני מוכן לשמוע, אם תבחר לשתף". ואז הוא התחיל לספר לי.

"אני אתחיל מהסוף", הוא אמר. "לא ראיתי את אבא שלי עשרים שנה", עכשיו הגיע תורי להתעלף.

"הורי התגרשו כשהייתי בן שמונה. מאז התנתק איתו הקשר, הוא לא יזם ואני לא ביקשתי. מאז אני לא מכיר אותו ולא יודע עליו כלום.

"אבא היה אדם מופנם ושקט. ככל הנראה עבר הרבה בחייו, כך הבנתי מאמא שלי, שלא הרבתה לספר עליו, ובכלל לא הכבירה דיבורים בנושא. אני בן יחיד לאבי, נולדתי לאחר שנים רבות, כך שאבא היה מבוגר יחסית בלידתי. הקשר איתו היה מצומצם ממש. לא כל כך ידעתי מה זה אבא, בשבילי הוא היה דמות מופנמת עם התפרצויות פה ושם, ושום דבר לא ברור. הוא לא הרבה לדבר בכלל, ואיתי בפרט. בקושי שלום.

"אבל היה דבר אחד שאבא כן עשה. ביום הולדתי השלישי אבא קנה לי מתנה - הישג של ממש, מבחינת היחס שלו אלי. הוא קנה לי את הספר הזה. כבר אז אבא השיג אותו מאיזה רוכל מזדמן. אבא היה קשור לספר מסיבה שאינה ברורה דיה. אני יודע שהספר תורגם משפת האם שלו, כך שאולי זה הרקע לקשר שלו לספר. אבא התרגש מאוד מהמתנה. הוא עטף אותה בנייר מתנות והביא לי את הספר, נרגש כולו, למסיבת יום ההולדת שאמא הכינה לי. בתחילה, כשפתחתי את החבילה, התביישתי מאוד לראות בתוכה ספר ילדים משומש. רציתי משחק, כמו לכל החברים שאבא שלהם קונה להם. אבל בחושים של ילד הבנתי שזה מה שאבא שלי יכול לתת לי.

"מאותו יום, אבא היה מקריא לי את הסיפור לילה-לילה לפני השינה. אם בתחילה עוד נהניתי מהעלילה, הגיע השלב שזה כבר נמאס עלי, אבל אבא לא הבין רמזים. בשעה קבועה הוא היה מגיע לספר לי סיפור, ולא משנה מה היה קורה. והוא חזר וסיפר שוב ושוב. בצר לי, פשוט הייתי נרדם מהר וזהו, ככה אבא היה שמח שהנה, הוא מצליח להרדים אותי עם הסיפור.

"זה היה אמצעי הקשר הישיר היחיד שלו איתי. כשגדלתי קצת, ואבא עדיין המשיך להקריא לי אותו סיפור מאותו ספר, התחלתי אט אט לאהוב אותו מחדש. גיליתי לעצמי את העלילה בכל פעם מחדש, רואה בה קסם של ילדים. כיום אני מבין שאז התחלתי להבין שזו הדרך של אבא שלי לומר לי "אני אוהב אותך", אז נתתי לרגעים הללו להיות. כך גם נפרדתי ממנו.

"לילה קודם, אבא סיפר לי את הסיפור, וזהו. למחרת הוא כבר לא היה. ומאז גם לא שמעתי ממנו.

"והאמת, גם לא כל כך ניסיתי. כשהייתי קטן יותר, שאלתי את אמי מה קורה איתו ואיפה הוא. לא קיבלתי תשובה ברורה, וזה סיפק אותי. בהמשך חיי התמלא בי כעס גדול על האבא שלא היה לי, ועל כך שהוא לא מחפש אותי ומנסה ליצור קשר מחודש.

"כעסתי כל כך, שהבטחתי לעצמי לא לראות אותו לעולם ולא לשמוע ממנו. מבחינתי הוא הפקיר אותי לחיים, לא מתעניין ולא שואל, כאילו הייתי אוויר, נמוג ברוח, לא קיים. כמה שכעסתי - ככה התרחקתי. אני כן זוכר שפעם אחת חברים בבית הספר אמרו לי שאבא שלי מחכה לי בשער.

"לא האמנתי להם.

"הלכתי לראות, ראיתי אותו עומד שם נשען על הגדר. ברחתי.

"חברים שלי לא התייאשו, הם באו אלי שוב ושוב. מתריעים על אבא שמחכה לילד שלו בכניסה, אבל אני לא רציתי לראות אותו. כעסתי, ואולי גם לא ידעתי איך להגיב לו פתאום כך באמצע החיים. בקור רוח אמרתי להם להגיד לו ללכת, כי אני לא רוצה לבוא, אבל אז, אחרי כמה רגעים, התחרטתי. רציתי לראות אם הוא באמת מחפש אותי ורוצה אותי. אם הוא יוותר או ילך.

"הצצתי שוב.

"ראיתי את גבו מתרחק, הולך לאיטו, כאילו כל משא העולם על גבו.

"זאת היתה התמונה האחרונה שלי מאבא, מאז לא ראיתי אותו יותר. גם לבר המצווה הוא לא הגיע. אמא טענה שהוא הוזמן. מעולם לא בדקתי זאת. אבל הוא לא היה שם בחגיגה הגדולה, והדמות האבהית חסרה לי גם אם הכחשתי כל קשר אליה.

"עכשיו שאני מגיע לכאן, באמצע החיים, ככה משום מקום אני נפגש עם הספר הזה, שהיווה את אמצעי הקשר היחיד שלי לאבא. פתאום זה הלם בי כל כך, שהרגשתי געגוע כלשהו בלב. זה טלטל אותי ככה", סיים את המונולוג, פורק אנחה ארוכה, טעונה.

"אז עשרים שנה שאתה חי בלי אבא", אמרתי.

הוא הנהן בראשו. "לא קל". חשבתי בקול. אני מעלה בדמותי את אביו מגיע לכאן כל פעם, מביט בילדי ומשחק איתם בכזו אהבה. פתאום התיישבו לי הקושיות שעלו לי מלראות אותו ככה איתם. הוא התגעגע לילד אחד. לילד שלו היחיד. ואז זה היכה בי.

"אתה מבין שהוא החזיק את הספר הזה קרוב אליו כל הזמן? בשבילו זה היה האמצעי שלו לקשר איתך, דרך הספר הוא נצר אותך, חיפש".

ואז נזכרתי בעוד פרט חשוב שאברם אמר לי בפגישות הראשונות שלו. שיתפתי את הבן שלו: "הוא הגיע לכאן באחת הפעמים ואמר שהוא עבר דירה לכאן, כי כאן גר הבן שלו. אז כנראה הוא כן ידע עליך."

"הוא חיפש אחריך, שומר על צעדיך. רוצה אותך. בדרכו שלו, בשקט, במופנמות". עיניו של אלי התעגלו בתימהון. "ככה?, ככה הוא אמר שהוא עבר לכאן בגללי? איך הוא ידע בכלל שאני גר כאן?". "לא יודע", עניתי, מושך בכתפי, "תשאל אותו".

זו היתה יריית הפתיחה. אלי הביט בי, כאילו אמרתי דבר אסור. באותו הרגע הבנתי שלא משנה מה יהיה ומה קרה, אני את הספר הזה מחזיר לאברם יחד עם הבן שלו, לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח וגם כמה לקוחות אפסיד בעקבות זה.

לא יכולתי לשאת את המחשבה על כאב הלב שיש לו, על הכמיהה שלו לקשר עם הילד שלו, גם אם הוא לא באמת יודע איך לעשות את זה. "אולי הגיע הזמן להחזיר לו את זה", אמרתי לאלי. אלי לא הבין, מתקשה לעכל.

"בוא נצא עכשיו יחד אליו, נחזיר לו את הספר ואת הילד", עניתי בבדיחות. אלי ניסה להתחמק. אבל כוח גדול שהיה בי לא ויתר, עד שהתרצה.

"אני בא איתך. רק תגיד לו שלום, תראה נכונות. הוא השתנה". סיפרתי לו על הילדים שלי והמשחקים שהיה משחק איתם. אלי היה המום. אמרתי לו, "יש לך אבא חדש, בוא תכיר אותו".

התקשרתי שוב לאברם. רציתי להכין אותו. אחרי הכל, הוא אדם מבוגר, ואי אפשר ליפול עליו ככה. התקשרתי שוב ושוב, אבל הוא לא ענה.

כאן כבר היה לי מוזר. יומיים שהוא לא עונה ולא חוזר אלי. החלטתי לבוא אליו בלי הזמנה. אין לדעת בגיל הזה, חשבתי.

משהו מוטרד עלה בי. נסעתי עם אלי, לפי הכתובת שהיתה בידי.

נקשנו בדלת. לא היתה תגובה. נקשתי חזק יותר. אין כלום.

ואז אלי שמע אותו. הוא שמע גניחה מאחורי הדלת. באותו רגע התחלנו להסתער על הבית. חיפשנו פרצה כלשהיא דרכה נוכל להיכנס הביתה. מאחורי הבית היה חלון פתוח למחצה, וסורג לא מחובר דיו. כמה שכנים שהגיעו עזרו לנו, לא לפני ששאלו מה לנו ולאדם שגר כאן.

"זה הבן שלו", אמרתי להם. הם הביטו בשתיקה, מעולם לא ראו אותו קודם.

השתחלתי ראשון מהחלון. אלי זינק אחרי. קראתי לו בשמו, הגניחות היו ברורות.

גיליתי אותו שרוע על רצפת המטבח, מתחת לשולחן האוכל, מעורפל הכרה. אלי, שהגיע אחרי, נחרד אל מול המחזה.

לא היה ברור כמה זמן הוא כך, אבל שאריות של אוכל היו לצידו. ככל הנראה הוא משך במפה בכל פעם כדי שהאוכל הנמצא על השולחן ייפול לידיו. כך החזיק את עצמו בחיים.

אלי הסתער על המקום. הוא חייג לאמבולנס ותיפקד כבן לכל דבר, כאילו לא היו כאן עשרים שנה של נתק וחלל כואב.

הכל קרה מהר כל כך.

פתחנו את הדלת מבפנים לכוחות ההצלה. הם ניסו להעיר את אברם, שהתעורר למחצה. הם טענו שהגענו ברגע גורלי, לא היה צריך הרבה שכבר לא יהיה את מי להציל. וכך, מתוך כל האנדרלמוסיה, אני שומע את הפרמדיק שואל: "מי מגיע איתנו?", ואת אלי אומר לו: "אני".

ואז שמעתי את קולו של אברם שואל את הפרמדיק: "מי פה?", וקול אחד מחוספס, מתוק, ענה: "אבא, אני כאן איתך, אלי".