הדבר הראשון שאתה צריך לשנות בעצמך כדי להצליח בלי להרוס לעצמך

לכתבה הקודמת: למה אנחנו פוגעים בעצמנו?

אם ננסה לחדור מעט יותר לעומק, ולחשוף רובד נוסף, נגלה כי למעשה, הסיבה שגורמת לאותו אדם לחשוש מפני ההצלחה ולראות בה איום פוטנציאלי, הינה התפיסה שלו ביחס לעצמו. אדם כזה בדרך כלל אינו תופס את עצמו כאדם מצליח ומשגשג, ועל כן הוא מתקשה להאמין שיוכל להחזיק מעמד ולשמר את ההצלחה לאורך זמן. מכאן המתח והחשש מפני הכשלון העתיד לבוא, והתוצאה הינה סיכול של כל סיכוי להתקדמות.

אומרים, כי אילו היו מחליפים ביום אחד בהיר בין העשירים לעניים, כל אחד מהם היה חוזר באופן טבעי למצבו הקודם: העשירים היו חוזרים להיות עשירים – והעניים היו חוזרים להיות עניים.

ומדוע?

פשוט מאד... משום ש"עושר" ו"עוני" – אינם משקפים רק מצב כלכלי, אלא תפיסה של האדם ביחס לעצמו. אדם עשיר – הינו אדם בעל תפיסה של עושר: הוא מרגיש טוב עם העושר, הוא רואה את עצמו כאדם עשיר, ומאמין שכך זה יישאר. לעומתו, העני – הגיע למצבו משום שהעושר מעורר אצלו אסוציאציות שליליות: הוא מרגיש שלא מגיע לו להיות עשיר, הוא אינו רוצה שיקנאו בו, הוא מאמין שאדם עשיר הינו בהכרח אדם מתנשא ושלילי, וכן הלאה.

כמובן, לא ניתן לעשות הכללות. אבל בהחלט ניתן לומר, כי בחלק גדול מהמקרים – העושר והעוני הינם תוצאת התפיסה של העני והעשיר ביחס לעצמם וביחס למוסד העושר.

כיצד נוצרת התפיסה הזו, אצל האדם העני? היא לא נוצרת בעקבות חקירות מעמיקות או מחשבה והתבוננות... היא נוצרת באופן טבעי, בדרך פשוטה מאד: אדם שנמצא במצוקה כלכלית בנקודת זמן מסוימת, מתקשה לשאת את הפער בינו ובין העשיר שנראה, על פניו, כמצליח הרבה יותר. משום כך, הוא מנסה להצדיק את מצבו בעיני עצמו, ויוצר "אידיאולוגיה". הוא הופך את העוני מכורח המציאות, מנתון שניתן לחתור לשנותו – למצב אידיאלי. הוא אומר לעצמו כי אינו רוצה להיות עשיר, נצלן ובעל גאווה, ובכך, הוא מפייס את הרגשות שלו וחש יותר בנוח עם עצמו.

כמובן, אותו עני היה יכול לעבוד קשה יותר, ולנסות לחלץ את עצמו ממעגל העוני. אבל במקום זאת הוא מעדיף להתבצר במקום הנוכחי שלו, להצדיק את עצמו, ולהמשיך לבוסס. כך, במקום להתמודד עם הפער בין המצוי ובין הרצוי – הוא יוצר אמונה ותפיסה לקויה ביחס לעצמו וביחס לסולם הערכים בחייו, והתפיסה הזו גורמת לו לדרוך על המקום ולא להתקדם.

המקיים כך – סוף בא לכך

למעשה, רעיון זה מופיע כבר בדברי של המהר"ל בחידושי אגדות, ביחס לדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל"ג, ע"א), שם למדנו במשנה: "אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת". כלומר: אם אדם יכול להציל את אבידתו שלו או את אבידתו של אביו – עליו להציל את אבידתו שלו, משום שעליו לקחת אחריות על עצמו בטרם ידאג לאחרים.

את טעמו של דבר, מבאר הגמרא שם ואומרת, כי דין זה נלמד מהפסוק: "אפס כי לא יהיה בך אביון", ממנו יכולים אנו להסיק כי על האדם מוטל לעשות את הנדרש בכדי שלא יבוא לידי עניות. ובכל זאת, מסייגת הגמרא את דבריה ואומרת: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך". אדם אשר דואג לעצמו יותר מדי, וחושש שמא יהיה עני – בסופו של דבר ימצא את עצמו עני... משום כך, על האדם למצוא את האיזון הנכון בין הדאגה לעצמו ובין הדאגה לאחרים, משום שזו הדרך היחידה בה יוכל להתרחק מהעניות למשך כל חייו.

את דברי הגמרא, מסביר המהר"ל (ח"ג, עמ' י"ט), וכך הוא כותב: "כי האדם בקל פועל בעצמו יותר ממה שיפעל בזולתו, כי כאשר הוא פועל בעצמו אין דבר מתנגד לו, לא כאשר יפעול בזולתו, כאשר המקבל מתנגד לו אין מניח לפעול בו. וכאשר הוא מתירא מן עניות - הרי יתן לעניות מקום לפעול בו, ובא אליו הדבר, וכמו שאמר איוב: ואשר יגורתי יבא לי, כי כאשר הוא ירא מן דבר אחד והוא בעצמו מקטין עצמו לפני אותו דבר שהוא ירא ממנו - ובזה פועל בו אותו דבר. ובפרט העניות שהוא ההעדר, וכאשר נותן עצמו אל ההעדר - מקבל ההעדר, שהוא רודף אחריו תמיד, ודבר זה ברור".

כלומר, המהר"ל בעצם אומר דבר פשוט מאד: כשאדם מעסיק את עצמו בפחד מפני העניות – העניות נמצאת כל הזמן במחשבה שלו, ומשתלטת עליו. הוא מעניק לה משקל רב מדי, וכך הוא כבר רואה את עצמו כעני, וממילא, כפי שהסברנו, התפיסה הזו גורמת לו להיות באמת עני... הוא כל כך מאמין שהוא עני וכך יישאר, עד שהוא בסופו של דבר חותר בתת מודע להגשים את התוצאה הזו...

את הרעיון הזה ממחיש המהר"ל באמצעות דוגמה מצוינת, וכך הוא כותב בהמשך דבריו: "כי אם יקח אדם לוח אחד של עץ ומניחו על הנהר לעבור על הנהר מן הקצה אל הקצה, קרוב הוא אל הנפילה כאשר עובר עליו. ואם הוא מונח על הארץ, לא היה נשמט רגליו ממנו. וזה בשביל כי המחשבה שמחשיב על הנפילה פועל באדם, כי השכל הוא הפועל הגמור".

כאשר האדם מנסה לחצות נהר על פני לוח עץ, הוא חושש שיפול. החשש הזה גורם לו לראות את עצמו במצב זה, וכך, בסופו של דבר, הפחד מגשים את עצמו. לעומת זאת, כאשר אותו לוח עץ מונח על הקרקע – האדם אינו חושש מפני הנפילה, שאינה כרוכה בכל סיכון, ומשום כך הוא אינו מפחד, וביכולתו לעבור על פני הלוח בקלות...

הוא הדין באשר לכל תחום בו האדם מאמץ לעצמו תפיסה כלשהי ביחס לעצמו, או פחד מפני העתיד לבוא: טיבו של הפחד – שהוא נוטה להגשים את עצמו, בעוד כאשר האדם אינו חושש, אלא מתנהל מתוך תפיסה חיובית – הגישה החיובית היא זו שתתגשם, והוא יצליח להתקדם ולהשיג את המטרות והיעדים שהציב לעצמו.

ובכל זאת, במרבית המקרים אנו מאמצים תפיסה מסוימת ביחס לזהות העצמית שלנו, ומתקשים להשתחרר ממנה.

מספרים, שפעם שאלו עני אחד: "מה היית עושה אילו היית רוטשילד?", ואילו הוא השיב בתום והסביר: "הייתי דואג לכך שכל המבנים בעיירה יהיו בני קומה אחת, בכדי שלא אצטרך לטפס במדרגות כשאני מקבץ נדבות!"...

הסיפור כנראה לא היה ולא נברא, אולם מכלל משל – לא יצא, ולמרבה הצער, במשל זה יש הרבה מן האמת. העניות, או כל מצב שלילי אחר – הופכים מהר מאד ממציאות מאולצת, ל"זהות" שהאדם מנכס לעצמו. וברגע בו האדם מנכס לעצמו זהות מוגבלת – הוא באמת הופך למוגבל...

לכן, כשאדם רוצה להיחלץ ממצב מסוים – עליו לשנות בראש ובראשונה את התפיסה שלו ביחס לעצמו וביחס למציאות בה הוא נתון. הדברים אמורים ביחס לתפיסה של עוני, אולם באותה מידה הם אמורים ביחס לתפיסה של חוסר חברתיות, חוסר הצלחה לימודית, חוסר עקביות תעסוקתית ועוד. כל עוד התפיסה של האדם אינה משתנה – הוא ימשיך להגשים אותה, אפילו מבלי שיהיה מודע לכך. אולם ברגע בו הוא ישנה את התפיסה הבסיסית שלו – תהליך השינוי יתחיל לנוע ולהוביל אותו למקום טוב יותר.