אף אחד לא מחה על עלבונו. לא אז. אבל אולי היום כן?

לפני אלפיים שנה.

בר קמצא לא חזה כלל את היום שהתחיל כל כך יפה עבורו. מי האמין ששונאו ישנה את יחסו אליו ב- 180 מעלות ופשוט יהפוך משונא לאוהב, ינטרל לחלוטין את הטינה והנקמה הבוערים בקרבו ופשוט ישלח אליו שליח מיוחד הכול כדי להזמינו לשמחת נישואי בנו?

ההזמנה הייתה מוזרה בעיניו, אבל השליח הבטיח שהוא רק ממלא את חובתו, לקיים את מצוות בעל השמחה, שביקש בכל לשון של בקשה לא לשכוח להזמין את חברו הטוב בר קמצא.

בלכתו, עלו בזה אחר זה בראשו של בר קמצא השערות שונות על המהפך. אילו היה מכיר בגדלות הנפש שהתגלתה בחברו, אילו היה מכיר את האצילות המרוממת של חברו בעל השמחה שהצליח לגבור על השנאה, גם הוא עצמו היה מסלק את מחשבותיו השליליות.

שקשוק כלי הכסף והמולת המשתתפים שהחלה בסעודת המצווה, האפילה על צעדיו המתקרבים של חברו הטוב. הוא הושיט ידו אל בעל השמחה, אך ידו נשארה באוויר. עיניים עויינות וזרות ננעצו מתוך הדמות הקשוחה ודקרו בו. האם הוא טועה? האם לא נשלח אליו שליח להזמינו? ומדוע בעל הבית ממשיך לעמוד כזר, ועיניו מוצפות בדם השנאה?

"איך אתה מעז להשתתף בשמחתי?", חרק בכעס "מי האיש שהכניס אותך לפה? קום והסתלק כאן ברגע זה. מהר!".

ההבנה המשפילה החלה לחדור אל מוחו. הייתה פה טעות. האיבה עדיין מבעבעת ביניהם, ואיש לא התכוון להזמינו. פשוט קרתה טעות, והאיש הזועם מולו, מסתבר שהזמין את קמצא, ולא את בר קמצא. טעות קטנה שעלתה ביוקר רב. האיש בעל המבט המצמית לא מתכוון כלל לסלוח, וודאי שלא הפך משונא לאוהב. הדגים הערבים לחך שבלע אל קרבו כמעט שנתקעו בגרונו. הבושה בערה. עיני הקהל הביטו בו, מסוקרנות כיצד ייפול דבר. לחייו הבוערות וגרונו הנחנק ריסקו את מילות התחינה שהפיל לפני המארח, שבער משנאה.

"בבקשה, אשלם לך על ארוחתי, רק השאר אותי ואל תפגע בי לעיני כולם".

"לא ולא. עוף לי מהעיניים לפני שיהיה פה מהומה".

"בבקשה, אשלם לך את כל הסעודה, רק הסר ממני את הבושה".

"סתום פיך והסתלק".

בר קמצא הביט מסביב. האורחים חזו בו, אדישים למצוקתו. אף לא אחד מחה על עלבונו.

בר קמצא סולק בבושת פנים איומה, כשרגשות שנאה ונקם נרקמו במוחו. הנקמה הייתה קריטית, והתוצאה - חורבן בית המקדש.

כמעט אלפיים שנה אחרי. שנת 1985

שמונה נשים נרשמו להנחיית הורים והתאספו באולם הקטן. הכול החל ברוח טובה. האחראית על הרישום בחרה את חברותיה האהובות עליה, והזמינה את מנחת ההורים הנודעת בעצותיה, בחוכמתה ובתוצאות הברוכות בשטח. לאחר המפגש השלישי, נכנסו שתיים מהנשים שנרשמו. האחראית לא ידעה מלכתחילה שהן מגיעות, גילתה זאת בשלב מאוחר יותר, ועל אתר החליטה שהן לא "מתאימות". סגנונן לא היה לטעמה. היא קמה והודיעה לשתי הנשים שיקומו ממקומן כי הרישום שלהן היה בטעות. היא כמובן הוסיפה שהיא מצטערת. הנשים החדשות שאלו אותה במה הן שונות מהאחרות. הרי גם להן, כמו לכולן, יש ילדים בגיל הרך, והן מהקהילה שבשכונה. האחראית אפילו לא מצמצה, ורק חזרה על ההודעה שהיא מצטערת, אבל הן לא תוכלנה להישאר.

הן, שהגיעו בשמחה להצטרף וכבר השתתפו בשני מפגשים, יצאו מבוישות והתרחקו במהירות, כשפניהן סמוקות מבושה. אף לא אחת קמה למחות. אף לא אחת ניסתה להסיר את החרפה.

אולי גם המסולקות חשו כיצד בוערות בהן רגשות קשים ואולי שנאה וטינה. התוצאה עדיין קריטית.

שנות אלפיים

הבניין בשיפוצים. הוספת חדרים ומרפסות שינו את החזית. השטח זרוע בשברי מרצפות ושקי עפר לבנייה. המזגן החדש שבקומה ב' גרם להמולה. "המזגן מכער את הבניין", המזגן לא בקו ישר", "גועל נפש, איך השכן מעז לכער את החזית". עברו חודשיים, והשכן - ששיפוצו התארך מפאת בנייה גדולה יותר - התעכב מלסיים יחד עם כולם. "איך הוא מעז להרוס את הכניסה עם פסולת בניין?", "למה הוא לא אוסף את הבלטות מהחצר?", "למה הוא גורם לאבק נוראי?".

אולי גם הוא חש בושה על היחס הלא מתחשב. אבל הפעם יצא קול בודד להגנתו. קול אחד בודד מתוך האפילה.

"אתם לא מבינים שהוא עדיין לא סיים? החצר רק לפני חודש הייתה זרועה בכל הפסולת הזו, וזה היה של כולם. אף אחד לא צפצף. כולם עסקו בקדחת הבנייה. אולי תנו לו, לשכן שהתעכב, עוד כמה שבועות של חסד? הכל יהיה נקי. האם לא מובן לכם שהוא באמצע, ואין לו היכן להחביא את חומרי הבנייה?".

ומקול בודד אחד, לרבים רבים שמקיימים "בצדק תשפוט עמיתך", ועוד הרבה שדואגים לא להלבין פנים, ושגם אחרים לא ילבינו פנים. ולהבין שלכל יהודי מגיעה אהבת חינם.

שנזכה השנה במעשינו למהפך הגדול ביותר בהיסטוריה, לגאולה שלמה ולבניין בית המקדש.

אמן כן יהי רצון.