אפרת ברזל
אפרת ברזל מכבסת את הציציות בחוץ. כלומר, מחוץ למכונת הכביסה
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. מה זה אמר מבחינתי. היתה זאת הבטחה של מאמץ, של קשר למצווה, של מגע, של עשיה, אכפתיות, שותפות, השקעה, כוונה של תפילה למען מצווה
- אפרת ברזל
- פורסם ז' אב התשפ"ב |עודכן
(צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
אני יודעת, אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
אני חושבת שזה אחד המשפטים הרעיוניים הראשונים ששמעתי בתור ילדה ואשר משמעותם האלגורית הקסימה אותי. היקשי מילים, דמיון, זה הרי לא באמת לכבס ולא באמת כביסה, זה לדבר החוצה את סודות הבית האפלים פנימה.
סליחה שאני ככה מתפעלת מרעיון, אבל דברים שקורים בחיים פעם ראשונה ופעם אחרונה תמיד עושים בנו רושם. גם אם הם מחשבות ששווה לשהות בהן.
השבוע ראיתי מהצד בשקט את הבן שלי מקלח את הבן שלו, וחשבתי לעצמי, איך כולם גדלו, הלוואי ומישהו טוב לב היה מגלה לי, אז, לפני שנים, שזו הפעם האחרונה שאני מקלחת את הילד הזה, שעכשיו כבר אבא, והיה אומר לי "זו מקלחת אחרונה שלך אליו, מכאן, הוא כבר יסתדר לבד".
אחרי חצי יובל שקילחת ערב ערב ילדים, למה אף אחד לא קורא לך עם מודעות וקשב ואומר לך, "תתרכזי יקרה שלי, זו הפעם האחרונה שאת אחראית על 'תסבן בין האצבעות, ותנגב היטב שלא יהיו לך חתכים ופטריות'".
יום אחד זה קורה.
אני נשארת בזה רגע כי למשל, על היום האחרון בגן, אפרופו סוף שנה ומסיבות, או היום האחרון בישיבה קטנה, את יודעת, אבל על מקלחת, או אמא בואי תנגבי לי, על זה לא מודיעים. חבל.
לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ, זה יופי של ביטוי.
בטח בימים שאסור לכבס בהם בגדים.
הנושא: ציציות.
הכאב, הלכלוך והבושה: הימים חולפים, שנה עוברת, וכל ציצית שאני מכבסת, נהרסת.
אל תשלחו לי המלצות על איך זה כן הולך, מבטיחה שניסיתי הכל. רשתות, ציפיות של כריות, אבקות מיוחדות, הפרדות, גרביים חלולות ככלי הכלה לציצית, וכל שאר מה שרצית.
יש עוד תקוה אחרונה שכלתי נתנה לי טיפ לא מזמן, על תוכנת הצמר במכונת הכביסה, מבטיחה לנסות איך שאני מסיימת כאן לכתוב.
ציציות, יש בהן סודות עמוקים של תכלית.
גלגולה של ציצית וחיפושיה הצימריים אצלנו בבית מתחילים כך: היו אלה ימים של אמא דתיה, ובעל חילוני, מציאות שידענו לחיות בה. הסיכוי שבנים שהלכו ונולדו את תוך המרחב המשפחתי המוזר והמקשה הזה, ילבשו על גופם הטהור ציצית שעליהם תשמור, היה אפס.
יום אחד, בעומדי בתפילה מול בוראי, בא בי רעיון של שיח מול מי שידעתי בוודאות ששומע את לבן הפשוט של אמהות דומעות.
"בורא עולם", אמרתי לו, "אני מבטיחה לך, שאם בעלי ובני יעטפו את גופם בציצית כמו שיהודי צריך, אני, בידיים האלה, שאוחזות בזה הסידור, באלה הידיים עוד לא אהבתי די, אני אכבס את הציציות שלהם בידיים האלה שלי".
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. מה זה אמר מבחינתי. למה חשבתי שזה מתאים כך לבקש. אני יכולה עכשיו לנסות לשחזר. היתה זאת הבטחה של מאמץ, של קשר למצווה, של מגע, של עשיה, אכפתיות, שותפות, השקעה, כוונה של תפילה למען מצווה.
"ה', בבקשה".
אני לא יודעת מה היו השיקולים של בורא עולם, אבל הוא הסכים לי.
וכך, אני מריצה במהר את השנים ואת הבנים, ונהיו לי בבית, "אברא כדברא", חמישה בנים ובעל אחד, בארץ חמה, המונחת על אדמה קדושה, הלובשים כולם, כל החבורה, ציציות עם חוטים, שאמא שלי העדיפה תמיד לקרוא להם "פרנזים בצדדים".
ואני, נדרים מקיימת. לא מסתבכת. גיגית, מים, תפילות אל תוך פתיתי סבון, דמעות הודיה שירדו ישר לתוך ההשריה, המופע כלל גם צילומים של מתקן תליה בחצר, ועליו מתבדרות ברוח ציציות, ציציות, לבנות, קטנות, גדולות, מראה שהיוו בשבילי נס, הכרת תודה, אמונה, לובן של נשמה.
כך שנים רבות.
עד שנגמר לי הכוח.
והזמן.
ובעיקר הבנה, שזה אולי רצון טוב ותפילה מתוקה, אבל ממש לא מצווה או תוספת מצווה, הכתובה בתורה.
התייעצתי.
אני מהמתייעצות.
השלב הבא שאני זוכרת זה אותי יושבת על ספה, מולי שלושה רבנים, אחד שאני ממש מכירה, מתירים לי את הנדר.
היתה זו הקלה. מעכשיו אשתמש במכונת הכביסה.
כעת, כשאני מתבוננת על כפות ידי הזקנות, עדיין מלאות באהבה לבני, אלה שנישאו ואלה שעדיין גרים כאן, אני חושבת באמת הנקייה של עצמי, שאולי כשלון ההצלחה, סיבוך חוטי ציציות בכביסות, אולי זה לא סתם. אולי הציציות מבקשות ממני, בדרכן, לחזור שוב למנהגן הישן.