כשהסרטן נקש אצלי בדלת: אם לא אמות מהסרטן, אמות מהקרינה של הסי.טי. פרק 7

"ארוממך ה כי דיליתני".

דיליתני - הגבהתני (לשון רוממות), כמי שדולה דלי מתוך הבאר.

דיליתני - מלשון "דלות", עשיתני דל.

שני הפירושים משלימים זה את זה לדעתי, כי הדלות (לפי הפרוש השני) יוצרת תנועה בנפש המובילה ליציאה משלווה, שוחקת אל אוצרות רוחניים מרוממים. אך זה נעשה ע"י רעידת אדמה אמיתית.

אני שוכבת במחלקה הכירורגית, מנסה להשלים עם העובדה שנקלעתי לסיבוך רפואי שהוביל לניתוח נוסף.

"העיקר שאני חיה, העיקר שאני חיה", הייתי ממלמלת לעצמי עשרות פעמים ביום. תודה לך, בורא עולם, על הכל.

ההחלמה מהניתוח הייתה קשה ומסורבלת עד מאד. את כל משככי הכאבים שנמנעתי לקחת שבוע קודם, קיבלתי השבוע במנות כפולות. צינורות רבים ממקומות שונים בגופי מקשים עלי את השכיבה במיטה וכן את הישיבה, שלא נדבר על הליכה, שנעשתה קשה ומסורבלת כל כך לאור המצב.

הימים עוברים, ואני לא חשה בשיפור במצבי. לאחר ארבעה ימים אני שמה לב לצבעו המוזר של הנוזל שיוצא מהנקז שמחובר לי לבטן. זה לא נראה כמו נוזל סרוטי, אלא יותר כמו שתן. אני תוהה ביני לבין עצמי. גם הכמויות בנקז לא פחתו, על אף הימים שעברו. אני שואלת את האח התורן מדוע הנקז עדיין מפריש כמויות כאלו, והאם הצבע לא נראה לו מוזר? הוא נותן לי תשובה לא ברורה. אני אומרת לו שזה נראה לי כמו שתן, והוא שולל זאת על הסף.

והנה הגבורות שבי שוב מתגברות. הפעם אני בוחרת לעשות להם בלגן במחלקה, ומכריחה אותם לשלוח את הנוזל למעבדה לבדיקת קריאטינין (שתן). לבסוף הם מסכימים, כי אחת האחיות אמרה להן שאני עובדת בחברת תרופות. לא התעכבתי להסביר שאני בתפקיד מטה (מנהלת משאבי אנוש).

אני שוכבת במתח במיטה, כשנכנסת לחדר קבוצה של רופאים שאת חלקם אני מכירה ואת חלקם מעולם לא ראיתי. הם נראו לי באותו רגע כמשלחת מלאכי חבלה.

"אוי לי ואבוי לי", הלב שלי החסיר פעימה. קיוויתי שהם התבלבלו בחדר, או אולי באים למטופלת אחרת השוהה עמי בחדר, אבל הם המשיכו בצעדיהם עד למיטתי.

אחד הרופאים פונה אלי ואומר: "צדקת, לימור, הבדיקה חזרה מהמעבדה, זה אכן שתן".

אני בשוק!

"מה זאת אומרת? איך הגיע שתן לבטן?", ניסיתי להבין. 'ומה עוזר לי שאני צודקת?', חשבתי בלבי.

"את זה גם אנחנו רוצים להבין, ובגלל זה תצטרכי לעשות עוד סי.טי".

אם לא אמות מהסרטן, אמות מכל הקרינה של כמויות בדיקות הסי.טי שעשיתי בשבועיים האחרונים", עניתי.

"אין ברירה, חייבים להבין איפה הבעיה!".

מזל שאי אפשר היה לפתוח את החלון בבית החולים, כי זו היתה הפעם ראשונה בחיי שהייתה לי מחשבה אובדנית, פשוט לקפוץ ולסיים את הגיהינום הזה שנקלעתי אליו.

חוסר אונים הוא עוד מחמאה לעומת התסכול שחשתי באותן דקות.

לאן זה עוד יתדרדר? מה עוד מחכה לי? כל זה ועדיין לא התחלתי כימו? איך אשרוד עוד ניתוח?

זעם גדול התעורר בקרבי. ראיתי את המגש שניצב לו ליד השולחן משעות הבוקר, מלא כפי שהביאו אותו.

היה בי רצון להעיף אותו על הקיר. אלמלא כיסוי הראש, והעובדה שתמיד מזהים את הציבור החרדי כנציגו הקדוש ברוך הוא, הייתי עושה זאת. אבל לא רציתי שיצא חילול השם, וגם ריחמתי עם עובדי הניקיון. מה הם אשמים בפשלות של הרופאים?

הבטחתי לבנות שלי שתוך שבוע אני בבית, והנה, תיכף סוגרת פה שבועיים, והיד עוד נטויה, לפי הדיווח האחרון.

ביקשתי מכולם שיצאו מהחדר, לא רציתי לראות או לשמוע אף אחד. הסטתי את הווילון וניסיתי ליישב את דעתי. הרופאים הם בעצם רק שליחים. זה רצון השם, ידעתי בתוך תוכי, אבל למה ככה, בורא עולם? מה אתה רוצה ממני? "שומר ישראל" האם נרדמת דווקא במשמרת שלי, חלילה? עוד לא היו לי תשובות בשלב הזה.

הובלתי למחלקת רדיולוגיה, שוב על כיסא גלגלים, לבצע את בדיקת הסי.טי, בהתקף חרדה נוראי. אז עוד לא ידעתי מה זה התקף חרדה. משהו פנימי בי נשבר, ויכולתי להרגיש את החושך משתלט על כל חלקה שבי.

תוצאות הסיטי הגיעו מיד, מסתבר שיש חור בשופכן הימני.

הכירורגים מאשימים את הגניקולוגיים, והגניקולוגיים מאשימים את הכירורגים, ואני, אנה אני באה?!

לאחר מס' שעות של התייעצויות של הרופאים ושלי עם גורמים נוספים מחוץ לבית החולים, הוחלט על ניתוח חירום קטן יותר מזה שהוצע תחילה. הרופאים הסכימו, כיוון שפחדו שלא אעמוד בעוד ניתוח, ושהם עלולים  להסתבך עם תביעה משפטית של רשלנות רפואית שהובילה למוות.

הולכים לניתוח נוסף, השלישי בשבועיים אחרונים. הרביעי בתוך חודשיים.