רק לצום בתשעה באב – פספוס של הכול

הרב משה צדקה, ראש ישיבת פורת-יוסף, שאל השבוע בשיעורו "צום ט' באב. יושב לו אדם בחדר סגור, מתענה וסובל. החדר חם ולא ממוזג, הצימאון גדול והצום מעיק וקשה. לעומתו, יושב לו אדם בבית המדרש, מזגן טורבו מעל ראשו, פולט משב רוח קריר ונעים עד שהצום כמעט ולא מורגש. ספר 'שערי תשובה' פתוח לפניו, והוא לומד בו בהתלהבות. מי מהשניים עדיף?".

אם נשאל אדם מן השורה, מן הסתם הרבה יאמרו בנחרצות, שוודאי שאותו אחד שסבל בחדרו בחום, דרגתו גבוהה מאד, שכן הצום היה ממש קשה עליו. הוא התקשה לנשום מרוב צימאון וחום. וההוא שישב ולמד 'שערי תשובה' מתחת למזגן כמעט ולא הרגיש את הצום, ואיזו מעלה כבר יש בזה?

"אולם לפי האמת, מי שמכיר ומבין את מטרת הצום, מי שלמד את הרמב"ם או את המשנה ברורה בתחילת הלכות תעניות, מגלה שהעיקר הוא לא העינוי והסבל. עיקר התענית היא לא לסבול מצמא כבד עד כדי תסכול וערפול, אלא העיקר הוא התשובה", הסביר הרב צדקה.

בספר ההלכה היסודי 'משנה ברורה' נכתב: "וכל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון הדברים אלו נשוב להיטיב, כמו שנאמר: "והתודו את עונם ואת עון אבותם" (רמב"ם). ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים, ולפשפש במעשיו ולשוב בהן. כי אין העיקר התענית... ואין התענית אלא הכנה לתשובה.

לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפסו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מִצְוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם" (משנה ברורה, תקמט, א).

כלומר, עיקר מטרתם של ימי התענית על חורבן הבית הוא עשיית התשובה על מעשינו הרעים. ומכל מקום, יש החובה גם בתענית שהיא מצוה עשה מדברי נביאים.

התענית נועדה להזכיר לנו שמשום חטאינו אנו נמצאים עד עתה במצב של חורבן, של גלות, במצב שבו אין השראת שכינה והצרות לא פוסקות. ותזכורת זה תפתח את ליבנו להתעורר לתשובה, ולשוב ממעשינו הרעים.

עיקר התענית והאבלות על החורבן היא כדי שנזכור שבגלל עוונותינו ומצבנו הרוחני, הבית נחרב ועדיין לא נבנה בימינו. החורבן הוא משום שעדיין לא זכינו לתקן את מצבנו הרוחני, ומתוך כך עלינו להתעורר לתשובה, לפשפש במעשינו ולתקן את דרכינו.

מסר זה מובא גם בהפטרת שבת חזון, בו קורא הנביא ישעיהו לעם לחדול ממעשיהם הרעים, לתקן את העוולות שעשו בעברם, ולשוב בתשובה.
"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ... וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה; צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

רק לאחר שנתקן את עצמנו, נתחזק בבין אדם לחברו, ובבין אדם למקום, נתרומם ונתחזק, נזכה לקרב את הגאולה. וזו התכלית של תענית תשעה באב – התשובה.