חני ליפשיץ על שנאת חינם, אהבת חינם, והילדה הקטנה מכיתה ז’

שירה שנאה אותי מהרגע הראשון בו עליתי על ההסעה.

הייתי תלמידה חדשה בכיתה ז'.

עד אז למדתי בבית יעקב בעיר מגורי, וכעת עברתי ללמוד בבית ספר חב"ד בעיר הסמוכה.

"זאתי החדשה" הפטירה שירה מהשנייה הראשונה בה עליתי על מדרגות האוטובוס. "שלא תחשוב לרגע להרים ת'אף שלה. חושבת ת'צמה שאם היא חדשה פה יהיו לה זכויות בכיתה שלנו. שלא תחלום על זה אפילו, הסנובית הזאתי. אני ימרר לה את החיים!", היא הצהירה לפני כולן. ככה זה התחיל.

וזה אף פעם לא נגמר.

אף אחת לא הבינה מה היא רוצה ממני.

לא המורות, וגם לא שאר הבנות, שקיבלו אותי יפה.

שירה לא התעייפה מלהציק לי בכל דרך אפשרית: כינתה אותי בשמות, סיפרה עלי סיפורים שלא היו ולא נבראו, העלילה עלי עלילות וניסתה לסכסך ביני לבין החברות.

היום - אני מבינה שמדובר בקנאה.

שהיא חששה שאתפוס את המקום או המעמד שלה בכיתה.

אבל אז - זה היה בלתי נסבל.

היא פשוט לא נתנה לי צ'אנס.

חשתי על בשרה של ילדה צעירה מה היא שנאת חינם אמיתית!

הבנתי מההתחלה שאין לי מה להילחם איתה. למזלי ידעתי להתעלם ממנה ולרכוש לעצמי חברות טובות, אבל היא לא התעייפה מלהציק לי בכל רגע נתון!

* * *

"יש בחורה ישראלית בגסט האוס שלנו שלא יוצאת מהחדר. היא סובלת מהתקפי חרדה מהרגע שהיא יצאה מהארץ", אומרים לי כמה חבר'ה. מישהי מביניהם מכירה אותה מהבית, ומספרת לי שמיטל תמיד היתה רגישה מאוד. בחורה קצת אחרת, עם הרבה חרדות.

 אבל עכשיו המצב ממש קשה.

אני כמובן הולכת אליה.

כשאני נכנסת אל החדר הקטן שלה, הולם בי ריח דחוס של זיעה ואבק.

אני פותחת את החלון כדי לאוורר את המקום ולהכניס אליו קצת אוויר מבחוץ.

 מיטל שוכבת על המיטה כשפניה כלפי מטה. אני מלטפת לה בעדינות את התלתלים, והיא מתחילה לבכות.

כל הגוף שלה רועד מבכי. 

היא מספרת לי כמה רצתה את הטיול הזה. כמה חלמה להוכיח לכולם שהיא כן מסוגלת להתמודד ולהילחם בכל השדים שיש לה בראש. שהנה, היא יכולה להיות כמו כולם! 

מה היא תעשה?

היא לא מסוגלת להתמודד עם החרדות שלה ועם התחושה שבכל רגע יכול לקרות אסון. מהרגע שהיא נחתה בנפאל - היא שוב מדמיינת את הדברים הכי רעים בעולם.

"אני פוחדת, חני. כל כך!", היא זועקת אל הכרית.

הלב שלי יוצא אליה.

אני מבטיחה לעזור לה.

לא לעזוב לה את היד.

לצעוד איתה צעד אחר צעד.

ואז היא מתהפכת עם הפנים אלי, כשפתאום זה מכה בי: זאת שירה!!!

כלומר, זו לא יכולה להיות היא, אבל הבחורה במיטה דומה לה שתי טיפות מים. ממש העתק הדבק.

מה קורה פה???

בגרון יבש אני שואלת אותה אם היא הבת שלה, והיא מספרת לי בהתלהבות שכן. זו אמא שלה.

היא לא דתיה, אבל אמא שלה באמת למדה פעם בבית ספר של חב"ד.

"לכי תדעי", היא אמרה לה לפני שיצאה לטיול הגדול, "אולי עוד תמצאי בבתי חב"ד חברות שלמדו איתי".

אני קופצת את ידי לאגרוף.

אם רק היתה יודעת...

---

מיטל נשארה איתנו עוד חודשיים.

נפשה נקשרה בנפשי, והילדים שלי היו "הדבר הכי טוב שקרה לה", ככה היא סיפרה לכולם.

היו לה אותו הקול של שירה,

 ואותן הפנים,

אפילו חיתוך הדיבור שלה היה בול אותו הדבר.

הרגשתי שאני חוזרת להיות בבת אחת הילדה הקטנה מכיתה ז'.

הלוואי ויכלתי לספר לכם שהיה לי קל לעזור לה. הלוואי ויכלתי לאמר שהצלחתי לשכוח הכל ולהתגבר על העבר...

 אבל האמת היא שזה היה ניסיון קשה!

הייתי צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שהיא לא אשמה!

שאני צריכה לדאוג לה בדיוק כמו לכל מי שנמצא אצלי בבית.

למרות הכל.

מיטל, מצידה, היתה איתנו יום ולילה.

היא סיפרה לכולם שהיא מרגישה נהדר. בבית חב"ד קטמנדו היא מוצאת מזור לכל החרדות שלה.

הברק שב לעיניה.

אני לא בטוחה ששירה הבינה שהבת שלה נמצאת אצלי, אבל אני מאמינה שכן. היא מצידה לא ניסתה ליצור איתי קשר בכל הזמן הזה.

יתכן שהבושה השתלטה עליה.

* * *

עד היום, כשמדברים על שנאת חינם - אני נזכרת בסיפור שלי עם שירה.

וכשמדברים על אהבת חינם - אני חושבת על כל הרגעים בהם טיפלתי במיטל. על כל הפעמים בהם החזקתי לה את היד וחייכתי אליה חיוך גדול, כשבפנים, בתוך הלב שלי –

כאבתי כל כך את כאבה של הילדה הקטנה מכיתה ז'.