סיון רהב מאיר: הגיבורים של ט"ו באב

במשך כל השבת שעברה התפללנו בניו יורק על המצב בישראל. כשהוספנו פרק תהילים בסוף התפילה, לא ידענו מה בדיוק קורה. במוצאי שבת התעדכנו, בדיוק כשיצאנו לקרוא את מגילת איכה ולהגיד קינות. וכך מצאתי את עצמי במעגלים עם אלף ילדים, בני נוער ומדריכים במחנה הקיץ "מסורה", כשכולם שרים:"אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה".

אנחנו רגילים לומר את התפילה הזו בארץ על אחינו שבתפוצות, והנה אני איתם כשהם שרים אותה עלינו. שרנו וחשבנו על ההורים שרצו עם הילדים לממ"ד, על המילואימניק שהוקפץ בשבת, על חצי מדינה, בעצם.

בתנועת החסידות אומרים שבדרך כלל דמעות זולגות למטה, אבל יש זמנים שבהם הדמעות עולות למעלה. תשעה באב הוא יום כזה. זה לא יום שנועד סתם לבכות ולהתמרמר. זה היום לתעל את כל הצער והיגון גם לתפילה, לזעקה, לבקשה. לא התפללנו רק על שקט בעזה. זה המינימום. ביקשנו בו על המקסימום. גאולה שלמה.

גיבורים שגיליתי בזום

ערכנו השבוע שיעור זום מיוחד לתשעה באב. כ-8,000 איש נרשמו לשיעור הפתוח של סדנאות "נפגשות" ו"מתחדשות", אבל העיקר לדעתי לא היה השיעור. העיקר היו תגובות המשתתפים בצ'אט.

בני משפחת שרון שיתפו בצער שהם מפספסים ברית של אחיין שמתקיימת כעת, כי הם לא יכולים לצאת מהבית בעוטף עזה. משפחת כהן סיפרה שהם מזיזים חתונה מהדרום לאזור ירושלים, מהיום למחר. יש כעת רבבות כמוהם, עם שמחות ותוכניות שזזות ומשתנות.

אילת נחמיאס-ורבין, ח"כית לשעבר של מפלגת העבודה, החלה לצום לפני כמה שנים בתשעה באב מתוך דאגה לאחדות בינינו. היא סיפרה שנסעה בבוקר לשדרות לבקר את משפחת ביטון שביתה נפגע. היא הגיעה כדי לעזור להם וללוות אותם, מטעם הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית שהיא עומדת בראשה. אחריה כתבו עוד רבים, מהארץ ומחו"ל, על מיזמי סיוע ועזרה הדדית.

הייתה גם בלנית מאזור הדרום, מנהלת מקווה, שסיפרה על מסירות הנפש ועל הרגישות בימים האחרונים, כשמצוות טהרת המשפחה נשמרת במצב המאתגר, תוך הקפדה על הוראות פיקוד העורף. אף אחד לא סופר את הבלניות כחלק משירותי החירום, אבל גם הן מגויסות בתקופה הזו.

בשעות האחרונות של תשעה באב, יש מנהגים שמסמלים את תחילתה של הנחמה: כבר לא יושבים על הקרקע, ומתחילים לבשל ולסדר את הבית. משפחות רבות כתבו בצ'אט שהן לא ישכחו את תשעה באב תשפ"ב: מהחלון הם שומעים עוד ועוד מטחים ויירוטים, אבל מהמטבח כבר עולה ריח של בישולים, לקראת סוף הצום, לקראת מציאות טובה יותר, בעזרת השם.

תפילה על הפוליטיקה והחדשות

שמואל עמנואל נהג לכתוב לעצמו תפילות. הוא היה ניצול שואה, ממקימי קיבוץ שעלבים, איש של תורה וחינוך, של התיישבות וחקלאות. השבוע מלאו שש שנים לפטירתו, ובני משפחתו שלחו אלי את התפילה הבאה, שגילו בכתב ידו, בין ספריו:

"אלוקים! תן לי את התבונה לא להשתעבד לכלי התקשורת.

תן לי את שלוות הנפש להמשיך לעבוד ולפעול, כשכל הסובבים אותי מופרעים על ידי הרדיו והטלוויזיה.

תעניק לי משמעת עצמית כדי שאוכל להסתפק בלהיות מעודכן פעם או פעמיים ביממה, ולא כל רגע ורגע.

תן לי את הגבורה להתגבר על יצר הסקרנות המבלבל אותי ואת זמני.

תן לי את התבונה להבין שלא אחסר כלום ולא אפסיד כלום, אם אדע את החדשות יותר מאוחר.

תן לי את השכל שלא לבזבז את זמני בניחושים והשערות, המתבדות בדרך כלל תוך שעות וימים.

תעניק לי את הענווה להכיר בכך שלא ישתנה כלום בעולמך, ולא ישתנה כלום במהלך ההיסטוריה, אם שמואל עמנואל לא יידע מיד על כל מהלכיו של פלוני הפוליטיקאי.

תן לי חלקי בתורתך, כדי שלא אבזבז את זמני בקריאת מאמרים ובשמיעת סקירות של ניחושים והערכות שווא, שבין לילה באות ובין לילה מתבדות".

שימו לב, שמואל כתב את התפילה לעצמו בשנת תשל"ח, 1978! בישראל שידר אז ערוץ טלוויזיה אחד בלבד, בשחור-לבן, בלי ערוצים מסחריים, בלי אינטרנט, בלי רשתות חברתיות. מה נתפלל היום?

זה לא מספיק לדעת מה האמת

משפט מפורסם קובע שהמרחק הכי גדול הוא לא בין כדור הארץ לגלקסיה הכי רחוקה, אלא המרחק בין הראש לבין הלב. יש הרבה דברים שאנחנו יודעים בשכל, אבל מתקשים להפנים ולהכניס לתוך הלב.

כולם מבינים את האזהרות המבהילות על חפיסות הסיגריות, אבל האם זה אומר שבגללן כולם גם מפסיקים לעשן? הסרטונים על זהירות בדרכים הם נכונים, אז האם כולנו מפסיקים לגעת בסלולרי בזמן נהיגה, תמיד?

ידיעה זה לא מספיק, צריך להשתנות לאור האמת הזו, צריך לחיות את הדברים. זה נכון לגבי דיאטה או קימה בבוקר, וזה נכון לגבי האמיתות הנצחיות ביותר.

משה רבנו עומד בפרשת השבוע מול העם ואומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹוקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד".

פרשנינו מבקשים שנשים לב לניסוח: וידעת היום, ומייד גם: והשבת אל לבבך. בשלב הראשון לדעת, אבל בשלב השני להשיב זאת אל הלב. להסיר את המחסום שבין ידיעה למעשה, להצליח לחיות לפי מה שאנחנו באמת יודעים ורוצים. כל אחד מוזמן לחשוב על דוגמאות למקרים שבהם צריך לקצר את המרחק בין הראש לבין הלב.

על רווקים, ט"ו באב ואהבה

"הרווקים הם הלוחמים של הדור הזה", אמר אתמול צוריאל גביזון על הבמה של בנייני האומה בירושלים. יותר מ-1,500 מחפשי זוגיות הגיעו לכנס שהוא ארגן שם, לכבוד ט"ו באב שיחול הלילה. "יש פה יותר מאלף וחמש מאות לוחמים גיבורים", הוא המשיך. "זה מגזר שאף אחד לא לגמרי סופר אותו או מעריך אותו. אז אנחנו כאן קודם כל כדי להגיד כל הכבוד. על ההמתנה, על ההתמודדות, על הרצון".

צוריאל הקים את "פרויקט 252", לרווקים ולרווקות, ובחר את השם בגלל שזה מספר הדייטים שאליהם יצא, עד שהכיר את אשתו מוריה. כן, 252. וכך הוא המשיך ואמר לקהל:"כולם שואלים איך לא התייאשתי אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי כל כך הרבה פגישות. יש רעיון שליווה אותי והחזיק אותי: 'וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה'. זה פסוק של הנביא ישעיהו, ויש פירוש שלפיו אנחנו צריכים לשאוב עכשיו מים מהעתיד, מהישועה שלנו. זה נכון בעוד תחומים, לא רק ברווקות. אנחנו מאמינים שיהיה בסוף עתיד מאושר ושמח, שהכול יסתדר, ואנחנו צריכים 'להלוות' קצת מהששון, קצת מהאושר העתידי שלנו לעכשיו.

"אז אחרי כל דייט גרוע, שאבתי מים בששון ממעייני הישועה. דמיינתי אותי ואת אשתי ואת הילדים, הייתה לי מין תמונה כזאת בראש, שנתנה תקווה. כשקיבלנו את אלבום התמונות מפדיון הבן של הבן הבכור שלנו, אמרתי לאשתי: 'את רואה, זאת התמונה שהחזיקה אותי כל השנים'.

ט"ו באב שמח, גיבורים".