פרשת ואתחנן: איך צריך להתפלל? משה רבנו מלמד אותנו

פרשת ואתחנן פותחת בדבריו של משה. הוא מתאר בפני בני ישראל את תחנוניו הרבים לבורא, שימחל על חטאו במי מריבה ויאפשר לו להיכנס לארץ ישראל עם בני ישראל. משה מתפלל שוב ושוב, עד שהבורא אומר לו: "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג', כ"ו). חכמים כותבים (עיין פני יהושע, ברכות ל"ב, א'), שלו התפלל משה עוד תפילה אחת, היה הבורא מכניס אותו לארץ, משום שתפילה אמתית היא כוח המסוגל לשבור כל מחיצה. הבורא לא רצה שמשה ייכנס לארץ ישראל, מטעמים הנסתרים מאתנו, לכן ביקש ממנו שיפסיק להתפלל.

חכמים מביאים תיאורים מופלאים ומרגשים בעניין תפילת משה. כדאי לעיין במדרשים.

משה היה סבור, שיש בכוחו לבטל את הגזרה על ידי תפילה. הרי למשה יש ניסיון עשיר בביטולי גזרות על ידי תפילות, וכך אומר המדרש: "ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שאמר: ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיוון שביקשתי עליהם רחמים – מיד קיבל ממני [השם]... אני, שלא חטאתי מנעורי, לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני?" (דברים רבה י"א, י').

המדרש ממשיך: "באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך יגעי וצערי שהצטערתי על ישראל, עד שיהיו מאמינים לשמך. כמה צער הצטערתי עליהם במצוות, עד שקבעתי להם תורה ומצוות. אמרתי, כשראיתי בצרתן, כך אראה בטובתן, ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל, אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה... זו היא שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי, עד שיהיו עם קדוש ונאמן?".

זוהי תפילה מעומק הלב של משה, הרועה המסור, אולם הבורא אינו מקבל את תפילתו. הוא מותיר בפני משה שתי אפשרויות: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, שתי שבועות נשבעתי. אחת – שתמות, ואחת – שלא לאבד את ישראל. לבטל את שתיהן אי אפשר, אם תרצה לחיות ויאבדו ישראל, מוטב. אמר לפניו: ריבוני, בעלילה אתה בא עלי, אתה תופש החבל בשני ראשים. יאבד משה ואלף כמוהו, ואל יאבד אחד מישראל" (תנחומא ואתחנן, ו').

מדהים.

ולמרות הכל, הבורא ביקש ממשה להפסיק להתפלל.

תפילת משה היא מורה דרך לכל יהודי כיצד להתפלל אל השם. נעיין בחלקים מדבריו של ה"אור החיים" הקדוש על פסוק זה:

א. משה אומר בתפילתו, שהוא אינו מבקש שבזכות מעשיו הטובים תפילתו תהא נשמעת, אלא שאלוקים ייתן לו מאוצר מתנת חינם: "ואתחנן – אין חינון בכל מקום, אלא לשון מתנת חינם. אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם" (רש"י שם כ"ג).

כלומר, תפילת האדם ראויה שתהיה כעני העומד בפתח. אל לו לאדם לדרוש דרישות מאלוקים. אלוקים לא עובד אצל איש מאתנו, והוא אינו חייב לנו מאומה. כל מה שאנו מבקשים, ראוי שייעשה בדרך תחנונים, בתחושה שלא מגיע לנו דבר אלא רק מאוצר מתנת חינם. אם אדם יתפלל בלשון של דרישה, יאמר לו הבורא: אתה דורש ממני? ראשית נראה אם אתה מקיים את מה שדורשים ממך... לא כדאי שאלוקים יפתח לנו את ה"תיקים". שלמה המלך מגדיר זאת: תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ (משלי י"ח, כ"ג). אדם צריך להרגיש רש וחסר זכויות, ולהתפלל בתחנונים.

ב. משה מדגיש, וָאֶתְחַנַּן אֶל השם. כלומר, אדם צריך להפנות את תפילתו הישר למקור הרחמים. זהו כלל חשוב מאוד. אדם מתפלל שוב ושוב, ואינו מבין מדוע תפילותיו אינן מתקבלות. איש מאתנו אינו יודע חשבונות שמים, אולם פעמים העיכוב תלוי בנו. כשאנו מתפללים, אנו משאירים בלבנו פינה קטנה של הסתמכות על אחרים או על עצמנו. לדוגמא, אדם מתפלל על פרנסה, והוא מבקש מאלוקים שיעזור לו, אולם תוך כדי תפילה הוא מחשב כיצד ישקיע בביזנס וירחיב את העסק שלו, כך שעם הפניה לאלוקים הוא פונה גם אל עצמו. התפילה אמנם נחשבת תפילה, אולם היא אינה שלמה, משום שאין כאן פניה רק לאלוקים.

ברור שאדם מחויב להשתדל לפרנסתו, אולם בעת התפילה עליו להפנות את כל כולו אל הבורא, באמונה שהכל מאת השם. כשאדם מרגיש שהוא תלוי לגמרי בבורא – תפילתו נשמעת.

ג. וָאֶתְחַנַּן אֶל השם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. "בעת ההיא". דוד המלך אומר שיש מושג של "עת רצון" – וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ השם, עֵת רָצוֹן (תהלים ס"ט, י"ד). אין ספק שתפילה נשמעת בכל זמן ומכל מקום, אולם יש זמן רצוי ומסוגל בפני הבורא, יש זמנים שהתפילה נשמעת יותר, כמו עשרת ימי תשובה, שעליהם אומר הנביא: דִּרְשׁוּ השם בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נ"ה, ו'). אחד הזמנים שהאדם קרוב יותר הוא סמוך לעשיית מצווה, או לזמן שהוא התגבר על יצרו. זמנים אלו הם שעת רצון, שבה התפילה נשמעת יותר. לכל אחד מאתנו יש רגעים כאלו מדי יום, וכדאי מאוד לנצלם.

ד. וָאֶתְחַנַּן אֶל השם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. "לאמור". כלומר, אדם צריך לפרש ולפרט את תפילתו,  ולהסביר במילים פשוטות מה הוא רוצה. לא להתפלל ב"קודים", אלא הַרְחֶב פִּיךָ – וַאֲמַלְאֵהוּ (תהלים פ"א, י"א). להרחיב ולהסביר את הבקשה, כאדם המשוחח עם רעהו.

חכמים במדרש (אסתר רבה ז', כ"ד) מביאים דוגמא לתפילה שנאמרה באופן לא ברור ונענתה: אדם הלך בדרך ארוכה, ורגליו כאבו מאוד מטורח הדרך. הוא פנה לאלוקים וביקש, הלוואי שיהיה לי חמור. באותו רגע עבר לידו אחד מהרומיים, שהאתון שלו המליטה עיר, והוא ציווה עליו לשאת את העיר הקטן על כתפיו. תפילתו התקבלה, והוא אכן קיבל חמור, אבל לא בדרך שהתכוון אליה.

אדם צריך לפרט בנחת לבורא מה הוא רוצה. לא עבור הבורא, שהרי הוא מבין אף את שפת הלב, אלא עבור האדם, להחדיר בלבו את האמונה הפשוטה שהשם שומע כל מילה שלו.

ה. התלמוד (ברכות לב, א') לומד מתפילתו של משה פרט נוסף, חשוב מאוד: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך יתפלל." לפני שאדם מתפלל, עליו לתת שבח והודיה לבורא, ורק לאחר מכן ישטח את בקשותיו. כך עשה משה. הוא התחיל בשבח: השם אלוקים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ ואֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ (דברים ג', כ"ד), ורק לאחר מכן פרש את בקשתו: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן (כ"ה).

מובן שאין הכוונה לטקטיקה האנושית, לפרגן ולהתחנף למישהו לפני שמבקשים ממנו דבר מה. העניין הוא להמחיש לאדם את הרעיון שהשם הוא מקור הטוב. אדם המסדר את שבחו של השם, מחדיר לתודעתו שהשם הוא שעושה הכל, שהוא היחיד שיכול לעזור לו. תפילה מתוך ידיעה כזו היא תפילה עוצמתית.

ואכן, תפילת שחרית פותחת בברכות השחר – בהודאה להשם על הדברים הפשוטים לכאורה, על הראייה, על הבגדים, על היציבות ועל הכל. לאחר מכן אומרים "פסוקי דזמרה", אחר כך יש קבלת עול מלכות שמים וקריאת שמע, ורק אחר כך מתפללים תפילת הלחש. גם תפילת הלחש פותחת בברכות שבח, וכן כל בקשה מבקשות תפילת שמונה עשרה מורכבת גם משבח. זו צורת התפילה.