איה קרמרמן
איה קרמרמן עם מסקנות לחיי נישואין טובים. טור בעקבות ט"ו באב
ביום שאחרי, קמנו לאיזה ריק מוזר. לאן הולכים מפה? מה עושים אחרי היום הגדול, כשהחיים האמיתיים מתחילים? לזה לא הכינו אותנו
- איה קרמרמן / בשבע
- פורסם י"ז אב התשפ"ב |עודכן
(צילום: shutterstock)
הרבה יותר כיף לחשוב ולכתוב על ט"ו באב מאשר על ט' באב, נכון? הם כל כך סמוכים זה לזה, ועדיין תהום של הבדלים פעורה ביניהם. האחד מדבר על שבר, על כיליון. כולו עצב ומגבלות. החיים עצמם. בוודאי בתוך מציאות עמוסת בחירות לעייפה, טילים ואינפלציה של מחירים. ט"ו באב, לעומתו, מלא באופטימיות, בהתבוננות לעתיד מלא אושר ובעיקר בתקווה, ריח ניחוח של מחר. החיים בוורוד. אבל הקרבה ביניהם היא הרבה מעבר לסמיכות בלוח השנה. מהות שני הימים היא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתים כאלה שיש לנהוג בהם במשנה זהירות. שניהם ייחרבו ללא עבודת המידות, אם קמצא ובר־קמצא לא יחפשו פשרה בזמן אמת, בזמן מבוכה וניסיון.
לפני כ־25 שנים בעלי הציע לי נישואין. היינו צעירים מאוד, והסובבים אותנו לא ממש הבינו באיזה קטע אנחנו ממהרים ולמה דחוף לנו להתחתן. המבוגרים האחראים רצו שנלך ללימודים גבוהים לפני, שנגיע בנויים ועם מקצוע לחיי הנישואין. החברים היו עדיין במחוזות הבילויים או בסימן הטיול הגדול של אחרי צבא. אבל היינו נחושים. משום מקום נגלה – משמע, בחסדי ה' - דלק לנו איזה פתיל מתחת לרגליים שהאיץ בנו להתקדש ולהתקדם. מצאנו את עצמנו בלב ים, בדרך חדשה, ללא נווט או מנהיג שידריך אותנו אם אנחנו בכיוון או הולכים חלילה לטבוע. החתונה הפכה לגולת הכותרת. המשפחה כולה עסקה באירוע, ולכל דודה רחוקה או קרובה היה מה להציע.
ביום שאחרי, קמנו לאיזה ריק מוזר. לאן הולכים מפה? מה עושים אחרי היום הגדול, כשהחיים האמיתיים מתחילים? לזה לא הכינו אותנו. מהר מאוד הרגשנו שמשהו השתנה בינינו. זו הייתה הוודאות הזו של המשך הדרך יחד, שגרמה לנו להבין שהחיים שלי תלויים בשלו וההפך. חוסר ההדרכה שידר לנו שלהתחתן זה קל. ובאמת לקחנו מפיקת אירוע והיא ממש ידעה מה היא עושה. אבל להמשיך את החיים, להתחיל אותם על אמת, יד ביד, עם משהו בינינו שהוא עמוק יותר מרומנטיקה - הרבה יותר קשה. לחיים אין מפיקה. מאז עברו כ־24 שנים. 24 שנים שאני חושבת כמה זו טעות להתמקד ביום החתונה ולא ביום שאחריה.
לשתוק בזמן מריבה
אני לא מדריכת כלות, בינתיים. אבל מרבית שנות חיי עברו עלי כאשת איש. יש לי כמה מסקנות וטיפים למי שרוצה לשמוע.
תקשורת מקרבת. נשמע הכי פשוט בעולם, אבל זה מאתגר וקשה תמידית, ולו בגלל שהעולם לא מלמד אותנו לעשות את זה. לצערי אפילו הפוך, גוטה. תקשורת מקרבת נדרשת תמיד. כל תקשורת אחרת תירשם לעד בספר הפנקסנות. גם אם יש מאמץ להוציא אותה מדפי ההיסטוריה הזוגית. גם אם זה לא במודע. בבחינת נכווה ברותחין נזהר בצוננין. לברור מילים בזמן עלבון זו עבודת המידות העמוקה ביותר. לשתוק בזמן מריבה זו האנטיתזה לכל אינסטינקט שטבוע בנו. שניהם מצרך בסיסי שהוא בגדר חובה לכל מי שרוצה לחיות באושר עד עצם היום הזה.
הקשבה. לעצמי ולאחר. בשביל להבהיר לבעלי את רצונותי, אני צריכה להיות בהירה לעצמי. זוגיות היא לא רק "אנחנו". יש גם אני ואתה עצמאיים. עצמאיים ותלויים. לכן אני צריכה להתבונן תמידית פנימה, כדי להקל על בעלי לעזור לי. וההקשבה צריכה להיות גם מופנית לצד השני. למילים ולשתיקות של בעלי. למה שהוא אומר וגם למה שלא.
נקודות תורפה. לפעמים הן גלויות, לעיתים בן הזוג בעצמו לא יודע שהן קיימות, עד שמתפוצץ בקרבתן מוקש. לעולם לא לדרוך ביודעין על נקודות כאב. דריכה מכוונת תרגיש כבגידה לכל דבר. כשרוצים ליצור קרבה, לוקחים סיכון מחושב להיפגע. אבל בשביל ליצור קרבה צריך להיפתח, גם במקומות הכואבים. תעריכו את בן הזוג על הפגיעות שלו ולא ההפך. אל תיכנסו למקומות הפגיעים עם קלשון. דעו, לזוגיות טובה יש יכולת לרפא נקודות תורפה. לעומתה, לזוגיות לא טובה יש היכולת המפוקפקת ליצור נקודות חדשות. רמז - אם לבן הזוג שלכם יש קושי בלהיפתח, תעשו בדק בית פנימי אם הכנתם קרקע בטוחה עבורו.
להיראות. אנחנו זקוקים לזה נואשות. אולי זה מה שכל כך חסר לנו בהיעדר בית מקדש. לראות ולהרגיש שה' רואה אותנו, גם אם זה לשבריר שנייה. האמת היא שאנחנו לא ממש שונים מהילדים. מהרצון שלהם שאמא שאוהבת אותי תראה את המעשים שלי, תגיב בהתרגשות, תכיר בהתקדמות. ההכרה, הגאווה והעיניים של אהוב שוות הכול. בכל פעם שבעלי מנקה את המטבח הוא מצפה שאגיב, שאשבח. גם אם בעיני זה אמור להיות ברור מאליו שהוא שותף למטלות הסיזיפיות של החיים - זה כלל לא רלוונטי. הוא צריך הכרה, ולכן חשוב לי לתת אותה.
תיאום ציפיות. הרבה פעמים כשזוגות מפרידים כוחות נשמע המשפט "גדלנו והשתנינו, התרחקנו. אנחנו כבר לא באותו מקום". תמיד מדהים אותי המשפט הזה. ברור שגדלתם, אם לא גדלתם בשנות הזוגיות שלכם - משהו מקולקל. זוגיות אמורה להצמיח ולצמוח, להגדיל ולהפרות אחת את השני ואחד את השנייה. לא ברור לי למה זה מפתיע כשזה קורה. אז איך אפשר לתאם ציפיות כשכל הזמן משתנים? לבעלי ביומן יש "פגישות סטטוס". כמו בכל תהליך עבודה, גם בזוגיות שלנו מתקיימות באופן קבוע פגישות שבהן מעדכנים על הכול. כלום לא מתפספס. המידע שקוף וזמין. אין הפתעות. אם אין תיאום, אם אני לא מתעדכנת במתרחש בנבכי נפשו של בעלי והפוך - אז "גדלנו למקומות אחרים" עלול לקרות.
כל הזמן את אשתי. והפוך. גם כשאני לא איתו, כל מה שאני עושה משפיע עליו. מה שאני אוכלת, איך שאני שומרת על עצמי, מערכות היחסים עם אנשים אחרים, התכנים שאני צורכת, הדיבורים והתפילות. יש פה אדם שכרך את חייו בחיי. אני צריכה לוודא בכל עת שאני לא פוגעת בו, גם בתחומים בחיי שלכאורה אינם קשורים אליו. והפוך. קוראים לזה ערבות הדדית.
אני ולא אתה. "אני צריכה שתעשה ככה", ולא "אתה פגעת בי". "אני רוצה יותר...", ולא "אתה לא נותן לי מספיק". דברו באני. גם אם זה במחיר של לחשוף פגיעוּת, גם אם זה בסיכון להיראות חלש. אם הבעל שלכן מיישם את סעיפים 2, 3, 6 - הקרקע לשיחה תהיה רגישה ומכילה.
מעל לטבע. תגידו אני אוהב/ת אותך. סליחה. את/ה חשוב/ה לי. טעיתי. תודה לה' שאת/ה שלי. מלא. כל הזמן. אין זמן שזה לא מתאים.
הטור פורסם בעיתון "בשבע".
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>