סיון רהב מאיר על היהודי שחשב שהוא האחרון בעולם

1. לא מזמן דיברתי עם כמה בני נוער. הם לא נולדו כשתוכנית ההתנתקות בוצעה, השבוע לפני 17 שנה. אין להם מושג כמה ימני היה אריאל שרון, איך הכריז לפתע על תוכנית נסיגה חד-צדדית, איך הפסיד במשאל המתפקדים בליכוד אבל התעלם ממנו, איך פעם לא החמאס שלט בעזה, איך טווח הטילים מהרצועה הגיע פעם עד שדרות ולא עד תל אביב, ועוד ועוד.

והנה יום השנה מגיע, ועובר בשקט, בדממה. התאריך הזה הופך לנחלתו של השבט הכתום בלבד, המפונים וילדיהם.

השבוע דיברתי עם משפחה שהייתה מהמארגנים של הטקס השנתי של תושבי גוש קטיף, שמתקיים כל שנה במחסום כיסופים. בגלל הירי מעזה, הטקס הועבר לניצן. כמה סמלי. אפילו לעמוד על הגבול ולזכור את היישובים שחרבו אי אפשר, בגלל המצב הביטחוני שנוצר.

והרי יש כל כך הרבה לקחים להפיק. ביטחונית, פוליטית, תקשורתית, חברתית. כבר עשרות שנים שביום השנה למלחמת יום כיפור לא מפסיקים לדבר על המחדל, על ה"קונספציה". גם ביום השנה לתוכנית ההתנתקות צריך לדבר על הקונספציה.

2. יחזקאל ליפשיץ בסך הכול הלך לניחום אבלים אצל השכנים שלו השבוע. הוא חזר עם סיפור היסטורי יוצא דופן. "השכן שלי ביישוב מצפה יריחו, יוסף פרל, נפטר. באתי לנחם את אשתו ובנו והם הראו לי מחברת מיוחדת שהוא שמר כל ימיו".

לסבא של יוסף פרל קראו הירש ליבוביץ'. הוא היה אבא של אמו. הוא חי בקהילת מלחובקה, סמוך למוסקבה, וגידל את ילדיו ברוסיה הסובייטית, שבה שמירת מצוות הייתה אסורה לחלוטין. לפני שנפטר לקח שש מחברות ובכתב יד צפוף כתב בהן את כל מה שזכר וידע בתחום היהדות, גם באידיש וגם ברוסית.

אלה שש מחברות זהות. הירש העתיק את הדברים פעם אחר פעם, עבור כל ילדיו. הוא מסר את העותקים לילדיו והסביר: אני היהודי האחרון במשפחתי שלמד יהדות. ילדי לא יוכלו לחיות כיהודים תחת הקומוניזם, אבל אני מתפלל שנכדי יזכו לכך. אני לא יודע אם תהיה עוד יהדות בעולם, אם יהיה להם מקור ללמוד ממנו, אבל אני מקווה שהם יתעניינו במה שסבא שלהם כתב עבורם.

המשפחה התפזרה לכל רחבי העולם. יוסף פרל הוא אחד הנכדים. הוא זכה לעלות לארץ, למד בישיבה בירושלים, התגורר בקרוואן צנוע והיה גאה מאוד ביהדותו. הוא שמר על המחברת מכל משמר, כי לא ידוע לו על עותק נוסף ששרד. השבוע, כאמור, נפטר.

השכן, יחזקאל ליפשיץ, שלח אלי צילום של כמה דפים מהמחברת העתיקה והמצהיבה. שלחתי את החומר לידידים דוברי רוסית ואידיש, שהתרגשו מאוד, ופענחו עבורי את האוצר:"זו צוואה של בן אדם שחושב שהוא היהודי האחרון בעולם. הוא כותב שאולי אחד מצאצאיו ירצה לפחות לשמוע את ההיסטוריה של העם היהודי, וימצא משמעות במילים שלו. הוא עושה זאת בצער רב, כי הוא מבין שזה כנראה לא יקרה, אבל הוא כותב שאם מישהו אחד ישתמש במחברת הזו, זה ייתן מנוחה לנשמתו בעולם הבא.

"הוא כותב שאם השם ייתן לו זמן, הוא יספיק לכתוב עוד ועוד. הוא מתחיל מחג הפסח ומההגדה של פסח, ועובר דרך כל החגים. הוא בעצם מלמד את הנכדים את כל ההיסטוריה היהודית דרך מעגל השנה. ואז מגיע למשפחה שלו. הוא מספר סיפורים על סבא וסבתא שלו, דברים שהם לימדו אותו, וכל מיני שירים שהיהודים היו שרים. חד גדיא, אחד מי יודע, שירי חתונה. הוא כותב על אהבת תורה, ועד כמה התורה היא יקרה יותר מזהב, היא מחיה את הנשמה, וכותב הרבה על הגלות הקשה ועל הגאולה שהוא לא מפסיק לצפות לה".

לשבת שחלפה, השבת שאחרי תשעה באב, קוראים שבת נחמו, על שם נבואת הנחמה שקוראים בה בבתי הכנסת: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹוקֵיכֶם, דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִים".

הנביא ישעיהו מתאר איך בגלות העם נעשה יבש ומפורד ומפוזר כמו חציר, אבל לבסוף הוא מתקבץ לפה, כמו צאן שהולך אחרי רועה צאן.

ספק אם הירש, הסבא של יוסף, דמיין מציאות כזו, נחמה כזו. הקומוניזם יעבור מן העולם. הוא ממש לא יהיה היהודי האחרון. נכדו יעלה לארץ, למדינה יהודית, והמחברת שכתב במאמץ רב תשרוד ובסוף תתפרסם בעברית בעיתון ישראל.

3. ועוד נחמה קטנה לשבת נחמו: אקו"ם, איגוד המלחינים, הכריז שהשיר המושמע ביותר ברדיו השנה היה "סיבת הסיבות" של ישי ריבו. כן, שוב. שנה שנייה ברצף. מילא שנה אחת, אבל למה שוב?

זה שיר פופי, אבל עם טקסט עמוק שמבוסס בחלקו על סידור התפילה ועל תורת הקבלה. ריבו עצמו כתב לעוקביו, אחרי שפורסם ההישג: "תודה על הזכות לחדור לכל כך הרבה לבבות בתפילה לאהבת חינם".

נדמה לי שיש פה אמירה: ככל שהשסע יעמיק לכאורה, ככל שהמערכת הפוליטית תראה תקועה ומפולגת, הציבור יצביע באוזניים ויאמר אחרת. ככל שיגידו לנו שהפלייליסט רדוד, גס, שוביניסטי ומחפיץ יותר מאי פעם, כך הוא יהפוך ממש במקביל לעדין ורוחני יותר מאי פעם.

הרבה דברים טובים קרו במוזיקה הישראלית ובמגזרים בישראל, כדי שאלה יהיו המילים המושמעות ביותר ברדיו: "רק פתח לנו שערי אמונה, שערי הבנה, שאין לנו מלך אלא אתה. סיבת הסיבות, עילת העילות, נורא תהילות, ורק לך נאה להודות, על כל הימים וכל הלילות".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".