חינוך ילדים
בין הזמנים – התקופה הכי טובה לחנך את הילדים
מי מאיתנו יכול להעיד כי הוא חדר לנפשו של ילדיו או תלמידיו? מי מאיתנו באמת מכיר את הילד שלו שנמצא סביבו פיזית יום יום, שעה שעה?
- הרב ישראל אזולאי
- פורסם י"ח אב התשפ"ב |עודכן
(צילום אילוסטרציה: יונתן סינדל / פלאש 90)
כבכל שנה, כאשר תקופת בין הזמנים מגיעה לכותלי בתינו, עומדים אנו, ההורים ואנשי החינוך, מול תקופה מאתגרת ומלאה חוויות טובות ומהנות, ומאידך, חלילה, מוצאים אנו את עצמנו לא מעט כנחבטים לתוך מערבולת של התמודדויות מול ילדינו ותלמידינו היקרים. הקיץ קורץ כאבן שואבת וכמגנט שאינו מבחין לאן, איך, למה וכמה, העיקר לצאת לנפוש באטרקציות מגוונות וטובות ולנצל כל דקה ב"בין הזמנים", וכל המרבה הרי זה משובח. אכן, דברים אלו נצרכים בהחלט לגוף ולנשמה גם יחד, בכדי לאזור כוחות מחודשים בנפש בריאה לפני כניסת הימים הנוראים, ובכלל לקראת המסע לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה ב"ה, ועל כך כולם יגידו בשם ההלכה, "וקווי ה' יחליפו כח".
בעוד אנו עסוקים בשולחן הדיונים לאיזה בית מלון, צימר או אטרקציה נלך כמשפחה, חברים, או סתם קבוצת מטיילים, בואו נחשוב יחד תוך כדי תנועה אל הנופש. מבלי לוותר על האטרקציות שכל כך ייחלנו להן, נתבונן ונראה באור שכלנו הישר מה נוכל להפיק בצורה חיובית ולהרוויח בתקופה זו, שהיא זמן איכות יקר מאד, לגלות את עצמנו ומה שבתוכנו ובעיקר את מי שגדל איתנו בבית, בכיתה, בישיבה או בחברה. רבים מאיתנו, ובעיקר אנו, הורי הילדים, עסוקים באתגר ובמשחק ההישרדות של חיינו וחיי ילדינו. גם כאשר אנו צוללים לתוך תקופת "בין הזמנים", אין לנו מנוח לרגע אחד להתבונן בדבר שאין ספק שהוא ברומו של עולם, ואילו היינו נוהגים כן - היינו מגלים כמה תקופה זו חשובה מאד, מעבר לטיולים ולהרפתקאות, שאף הם חשובים.
יִדעו ההורים וישכילו המחנכים כי מרוץ החיים לא מאפשר לנו להכיר את עצמנו אנו, מה באמת הכוח הטמון בי, מה הכישרון שחנן אותי האלוקים ומה באמת הדרך שהיא סלולה רק עבורי מרצון הבורא. ואם כך על עצמנו, על אחת כמה וכמה נאמר זאת על ילדינו ותלמידינו. מה באמת עלינו לעשות ומהי הדרך הנכונה למצוא את מה ששייך לנו, כהורים או כמחנכים. ראשית אם כל השנה אנו בתפקיד של "מלמד" וכנותני הוראות וציווים בבית ובכיתה, הגיע הזמן שנפשוט מעלינו את חליפת "המלמד המצווה" ונלבש את חליפת "המחנך". ישנו הבדל הגדול ומשמעותי בין הורה/מורה מלמד, לבין הורה מחנך. הורה המלמד הוא הורה החי את חיי השגרה, ורואה את ילדיו או תלמידיו כמי שהוא צריך להובילם אל המסלול שהוא רוצה וכראות עיניו, מבלי להכיר את נפשו, תכונותיו וכוחותיו של הילד. הוא משתמש בכלים בעלי ציווים והרגלים של נוסחאות משטות כאלו ואחרות, אך הכל נעשה באופן חיצוני בלבד, מבלי לחדור אל הלבבות.
מאידך, ההורה המחנך פועל בשני כלים גם יחד. הכלי הראשון וקודם לכל, הוא להכיר ולחדור אל הנפש של הילד, לגלות ולחשוף את המרגליות הטובות שנטע בו הבורא יתברך, ורק כאשר יתברר לו כל זאת, יפעל בכל כוחותיו לכוונו בדרכו של הילד, בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו" שלו, להעצים ולפתח את כוחותיו וכישרונותיו החוצה. רק כך יוכל ההורה או המחנך לגדל פרות טובים ומתוקים. זאת גילה לנו האדמו"ר הקדוש מפיאסצנה זצ"ל הי"ד, וכך אמר בדבריו בספרו החשוב "חובת התלמידים": "המחנך מוכרח להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה, להוציאה להצמיחה ולגדלה. זאת ועוד עליו להכיר את טבעו, דעתו מידותיו וכוחותיו של התלמיד וכאשר יכיר בהם, יאחז, ישמש ויפעל על פיהם כי חינוך פירושו להוציא מהכח אל הפועל, היינו לפתח את טבעו והכשרתו של הילד ולא דיי לצוותו ללמדו ולהרגילו, אלא לחדור לקרבו אל נשמת שדי הטמונה בו וממילא יתקיים בו אחר כך 'גם אם יזקין לא יסור ממנה'" (עד כאן דברי האדמו"ר).
הכלי השני הוא הכלי המלמד, היינו הציוויים, ההוראות וההרגלים הטובים, וכל נושא הפדגוגיה. אך מי שמוביל אל כל אלו הוא הכלי הראשון שאמרנו לעיל, היינו להכיר את נפש הילד וכל הטמון בתוכו.
מי מאיתנו יכול להעיד כי הוא חדר לנפשו של ילדיו או תלמידיו? מי מאיתנו באמת מכיר את הילד שלו שנמצא סביבו פיזית יום יום, שעה שעה? אכן אוכלים יחד, מבלים יחד, חווים חוויות משותפות, אבל... לא בטוח שאנו מכירים את נפש הילד - רצוני לומר, כוחותיו, מידותיו, כישרונותיו ועוד, שהם מכוסים בקליפה של "בין הזמנים", היינו מרוץ החיים.
הורים ומחנכים יקרים, תקופת "בין הזמנים" היא תקופה נפלאה לחדור אל נפשותיהם של ילדינו. תוך כדי הטיולים והחוויות, ננסה להיכנס פנימה אל הקודש, היינו לתוך לבם של הילדים, נתפוס לנו רגע של נחת וזמן איכות עם ילדינו בבריכה, בפארק או במסלול ההליכה לשיחה של נפש אב ובן, אמא וילדה, ולא על לימודים, גמרא או הלכה פסוקה, וגם לא על מה אוכלים בערב, אלא נדבר על מי אתה ומי את, ננסה לגלות את מה שלא ידענו עד כה בגלל מרוץ החיים ו"בין הזמנים העמוס". נדבר על איך עוברים עליך הימים והלילות, מה באמת מציק לך, מה באמת היית רוצה לעשות, על איזו במה הייתה רוצה לעמוד ולומר "זה אני ואלו כוחותי וכישרונותי, ובזה אני הכי הטוב מכולם". אין לי צל ספק כי מי שיעשה זאת יגלה שהוא בכלל לא הכיר את ילדיו או תלמידיו, וכמה מסכים אפורים ומדומים החשיכו את התפאורה האמיתית והמדהימה כל כך שנמצאת שם, עמוק בקרבו של הילד.
חייבים לשנות מסלול בבין הזמנים. בואו נכיר ונגלה את נפש הילדים האבודים שגדלים בתוך רוטינה וכפס ייצור שחוזר על עצמו מדי שנה בשנה, ננצל את הזמן היקר לחדור אל הלבבות של הילדים, ניתן להם לפרוק בצורה חופשית מה מעיק עליהם ומה ניתן לעזור להם כדי לגלות את הדברים הטובים שבהם, ונזכור היטב שלכל אחד יש הבמה שלו, ורק שם הוא חזק ביותר. ומשם עלינו לדחוף ולהצמיח אותו עד שידע לעוף לבד, בכוחותיו ובכישרונותיו, אל מסלול החיים בדרכה של תורת חיים שכל נתיבותיה שלום. וחלילה לנו לטעות ולשים אותו בבמה שאינה שלו, וכך נגרום לו נפילות רבות ולעיתים תוצאות קשות, כפי שרבים חושבים, לרשום את ילדיהם למוסד כזה או אחר רק בגלל נגיעה אישית שלהם, מבלי להתייחס לילד עצמו, האם באמת זה מקומו והאם זה רצונו.
הורה / מחנך / ראש ישיבה / מנהל, "בין הזמנים" הוא זמן יקר לשוחח עם הילד או התלמיד. חזקו את הקשר האישי שלכם עמהם, פעלו והשתדלו לחדור לתוכם דווקא בתקופה זו, שהם נופשים ומטיילים איתנו או בלעדינו. כמי שעוסק בחינוך שנים רבות, הריני מעיד כי הילדים צמאים לשיחות נפש, לא מחבר ולא מהדוד, אלא מאמא ואבא, מהמורה, המנהל או הראש ישיבה. כמה טוב יעשה מחנך שירים טלפון לתלמידו וישוחח עימו שיחת נפש ורוממות. זהו עיקר החינוך וההצלחה, לגדל דור ישר ההולך בדרכי התורה והעבודה, כל אחד בכליו המוכשרים לכך ובדרכו שלו. תקופת בין הזמנים היא זמן מצוין לחשוף את היהלום שבתוכנו ובתוך כל אחד מילדינו.