זוהי הדרך הנכונה ליצור פשרות בחיי הנישואין

אחד ממחוללי הבעיות הידועים והמוכרים במערכות יחסים הוא הניסיון להגיע לפשרה. אי אפשר בלי פשרות, ובזוגיות חובה לדעת לוותר, להתגמש ולנהוג לפנים משורת הדין. עם זאת, כאשר לא יודעים איך להגיע לפשרה בצורה נכונה, לפעמים נגרם יותר נזק מאשר תועלת.

נתחיל בכך שהנושא של "בין אדם לחברו" הוא נושא חשוב מאוד בכל תחומי החיים, ועל אחת כמה וכמה בזוגיות. במסכת גיטין דף נ"ח מספרת הגמרא על שוליית נגרים שברשעותו נקט בתחבולות ובעורמה עד שהצליח לגרום לרבו - שלימדו את מלאכת הנגרות - לגרש את אשתו ולהסתבך בחוב גדול, והוא קם ונשא לאישה את אשת אדוניו לשעבר. אותו אדון הפך לעבד, והתלמיד לשעבר והאישה היו יושבים, אוכלים ושותים בעוד הוא משרת אותם. דמעות היו נושרות מעיני האדון ונופלות אל תוך הכוסות שמהן שתו, ובאותה שעה נגזר דינו של בית המקדש להיחרב.

על אותו סיפור כתב היעב"ץ בהגהות שמכאן לומדים שיש עוון שאינו מפורש בבירור בשום מקום, אך הוא חמור מאוד, אפילו יותר מעברות חמורות אחרות, עד כדי כך שמענישים את הרבים בגללו: מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך.

אין ספק שהתחשבות בזולת היא ערך עליון, ושאין שלום בית בלי פשרות והתגמשות. אלא שכמו בכל דבר אחד – גם כאן יש צורה ודרך. לעיתים לאנשים נראה שככל שבנישואין יש יותר ויתורים ופשרות – כך הם יותר טובים ואיכותיים. אפשר להבין את ההיגיון שבכך, אבל זה לא תמיד נכון. לא כל פשרה היא טובה ומקדמת, ולא כל ויתור הוא רצוי. ומדוע?

גם לוותר צריך לדעת

נסביר את הדבר באמצעות דוגמא. בעל מבקש מאשתו שלא ללכת השבת לאכול אצל הוריה. היא נעצבת ואומרת שהיא מאוד רוצה ללכת, וכאשר הוא רואה שהיא עצובה – הוא מוותר. הם הולכים להורים, הוא לא נהנה, ומתפתח בו מרמור; תמיד אני מוותר, הוא אומר לעצמו. למה? זה לא הוגן, חבל שלא עמדתי על שלי. הוא מתוסכל וכעוס, והדבר מתבטא בהתנהגות שלו – פניו חמוצות, הוא ממעט לשוחח עם אשתו ואולי גם מפזר כמה הערות עוקצניות.

במוצאי שבת אשתו אומרת לו: חבל שהלכנו. אם אתה עושה את זה בצורה כזו – לא צריך טובות, הייתי מעדיפה לא ללכת וזהו. הבעל מרגיש עוד יותר מתוסכל: לא רק שהוא ויתר למענה והסכים לעשות משהו שהוא לא רצה – היא בכלל לא מעריכה את זה, ודוחה את הנתינה שלו.

שניהם משלמים על הוויתור הזה מחיר של חמיצות, כעס ורוגז, משום שהוא לא נעשה בצורה נכונה. למעשה, הדבר שאליו צריך לכוון הוא פשרה, לא ויתור. פשרה משמעותה נתינת מענה לשני הצדדים בצורה טובה ובהסכמה.

פשרה טובה היא פשרה ששוכחים ממנה אחרי כמה דקות. לא מתעסקים בה, לא חושבים כל הזמן מי צודק, כמה ולמה. היא מרגיעה את הרוחות ומביאה שלווה. פשרה שלאחריה האדם ממשיך להפוך בדעתו, לחשוב שוב ושוב על מה שקרה, לומר לעצמו שהוא צודק ונעשה לו עוול, שלא שמעו את דבריו וכו' – היא פשרה גרועה וחסרת תועלת.

ואיך מגיעים לפשרה נכונה? פשרה טובה היא בעצם מה שנקרא "סיכון מחושב". האדם לוקח סיכון מסוים, בהנחה שהסיכוי הוא גדול יותר. לדוגמא, אומר הבעל לעצמו: נלך להורים שלה, וקיים סיכון שאני לא איהנה שם – כי אני לא מתחבר / כי אני מרגיש שאנחנו נמצאים שם יותר מדי / כי אני מעדיף סעודה שקטה וקטנה. הסיבה לא משנה. לעומת זאת, יש סיכוי גדול שאיהנה, כי אשתי תהיה מרוצה ושמחה, ועל כן האווירה תהיה טובה ואוהבת. חוץ מזה, אם אתפשר השבת – בשבת הבאה כנראה שאשתי תבוא לקראתי. הוא מבין שהסיכוי עולה על הסיכון, ושהחלקים הטובים גדולים מהחלקים הלא טובים. את החשבון הזה הוא אולי לא עושה ממש במודע, אבל זו החשיבה שמובילה אותו להתפשר ולוותר מבלי להרגיש מקופח.

אהבה התלויה בדבר

כאשר אנשים שומעים על החשבון הזה, הם נרתעים. מה זאת אומרת? אני מבטל את רצוני כי אני אוהב את אשתי, לא בגלל שיקול קטנוני שכזה. זוהי "אהבה שתלויה בדבר" – והרי אומרים חז"ל בפרקי אבות "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה". המטרה היא להגיע לאהבה שלא תלויה בשום דבר, שלא קשורה לשום שיקול ושום צורך – וכך היא תישאר חזקה ויציבה ולא תתבטל אף פעם.

נשמע אידיאלי, אבל למעשה זוהי טעות. המהר"ל מפראג מסביר שאהבה נכונה מורכבת משני הסוגים. אהבה שאינה תלויה בדבר היא זו שמחברת את בני הזוג מלכתחילה, אבל למעשה, בחיי היום-יום, יש הרבה יותר מקום לאהבה שכן תלויה בדבר. פרגון, עידוד, נתינה הדדית, רגישות – כל אלו יוצרים אהבה וחיבה ומפתחים רגשות חיוביים. אין מה להתבייש בכך. חז"ל אינם אומרים שאהבה שתלויה בדבר היא לא אהבה אמיתית. הם פשוט מצביעים על בעיה: אם בטל הדבר – בטלה האהבה.

כדי שלא תתבטל האהבה, על בני הזוג לשמור על ה"דבר", על מה שמחבר ביניהם. ילדים, תחביבים, שיחות מעניינות, ניהול הבית – כל אלו מחברים את בני הזוג. ככל שנתעמק יותר, נבסס את הדברים האלו ונטפח אותם – הם יהיו יציבים יותר, ואיתם גם הקשר שלנו. חשוב לחפש דברים משותפים ולהשקיע בהם, להעמיק אותם ובכך גם להעמיק את האהבה שתלויה בהם.

אי אפשר להימנע מאהבה שתלויה בדבר, וגם לא צריך. זהו סוג האהבה ששייך לחיי המעשה, וכאשר הדברים שהיא תלויה בהם הם טובים ואמיתיים – גם היא תהיה כזו.

החשיבה המוטעית שרק אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה אמיתית – מובילה פעמים רבות לבעיות בקשר. אחת מהן היא הבעיה שאיתה פתחנו: ויתור לא נכון. האדם מוותר על רצונותיו ומתעלם מצרכיו כדי להוכיח לעצמו שהאהבה שלו אינו תלויה בדבר, היא "אמיתית". הוא מוכן לוותר רק מתוך אהבה, ולא שום דבר מעבר. אלא שלתחזק אהבה כזאת, נעלה וחפה לחלוטין משיקולי אנוש, הוא דבר שלמעלה מכוחותינו. אותו אדם התעלם מהצרכים שלו, אבל הם לא באמת נעלמו. הם עדיין קיימים, והם לא באים על סיפוקם. הדבר גורם לו לצבור מרמור, תסכול ואכזבה. אנשים כאלו, לאחר זמן, בדרך כלל מגיעים לקיצוניות השנייה – הם לא מוכנים להתפשר בכלל. הכול או לא כלום. הניסיון לימד אותם שפשרות לא עוזרות.

פשרות עוזרות מאוד, אם רק עושים אותן בדרך הנכונה, דרך "הסיכון המחושב". הזכרנו כבר את הסימן לכך שהפשרה מוצלחת – היא לא מטרידה לאחר מעשה. מרגע שהפשרה הושגה שני הצדדים ממשיכים הלאה, ולא עסוקים במחשבות של מי ויתר, מה קיבל יותר, מי צודק ומי טועה. פשרה טובה מביאה רוגע.

איך נגיע לפשרה טובה

כאשר אנו מנסים להשיג פשרה הוגנת, צריך לשים לב שכל אחד אכן מקבל את מה שחשוב לו. כאשר אדם מרגיש שצרכיו מקבלים מענה, קל לו לתת ולהעניק במקומות אחרים. אך כשהוא מרגיש מתוסכל ולא מסופק – קשה לו לתת מעצמו.

וכדי שנוכל להעניק לכל צד את צרכיו ואת מבוקשו בצורה מיטבית, חשוב שנזכור: מותר וצריך לומר מה אנחנו נותנים לשני, ומה אנחנו מבקשים שייתנו לנו. במסכת שבת (דף י, ב') כתוב ש"הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו", ומפרש רש"י: "שמתוך כך יהא אוהבו". בזוגיות אין עניין של מתן בסתר, אנחנו לא מתביישים לקבל מבן הזוג שלנו. להיפך, אנחנו אמורים להישען זה על זה ולהזדקק איש לזולתו. זהו המצב הטבעי והרצוי. על כן אין סיבה לשתוק, וכדאי לומר בבירור מה נתנו לשני – וגם מה אנחנו רוצים לקבל.

ברור שלא נגיע לבן או בת הזוג שלנו עם פנקס חשבונות, אבל אמירה כמו "אני נותן, ומרגיש שהייתי רוצה גם לקבל" – היא אמירה בריאה ונכונה. לפעמים אנחנו מוותרים או מתפשרים על דברים שחשובים לנו, ואם לא נספר על כך – איך יוכלו בני הזוג להעריך את ההקרבה שלנו?