למה בני זוג לא מדברים על מה שהם צריכים?

לכתבה הקודמת: זו הדרך הנכונה ליצור פשרות בחיי הנישואין

מדוע אנשים נרתעים מלדבר בבירור על תרומתם לזוגיות ועל הצרכים שלהם? להלן נמנה כמה סיבות עיקריות לדבר.

הסיבה הראשונה קשורה לנושא שכבר הרחבנו עליו בכתבה הקודמת – אהבה התלויה בדבר. פעמים רבות אנשים נמנעים מלומר בבירור מה הם נותנים ומה הם רוצים בגלל העניין הזה; יש להם מן חשש סמוי מה"תן וקח" שקיים בנישואין. הם מרגישים שזה מדי מחושבן, שזו אינה אהבה מוחלטת שלא תלויה בכלום. נכון, היינו רוצים אהבה בלתי תלויה, אבל מעל ליכולתנו לאהוב בצורה כזו כל הזמן. מקודם הסברנו שלחיי היום-יום מתאימה אהבה שכן תלויה בדבר, אהבה שמחייבת את בני הזוג לטפח כל הזמן את הקשר, להתעניין בשני ולהעניק לו.

אהבה תלויה היא אהבה מחייבת, אהבה שלא מאפשרת לנו להיות אדישים ולהגיד שבכל מקרה יאהבו אותנו, ולא משנה מה נעשה ואיך נתנהג. אהבה כזו מחייבת אותנו לשפר את עצמנו למען הפרטנר שלנו, להיות רגישים וקשובים יותר, להתעניין ולדאוג.

במסכת שבת (דף קמ, ב') מספרת הגמרא שרב חסדא הסביר לבנותיו את ההנהגות המתאימות בנישואין, ודיבר איתן אפילו על ריח הפה ועל אכילה מנומסת, כדי שתהיינה אהובות על בעליהן ובבית תשרור אווירה של נועם והרמוניה. רב חסדא לא אמר שהוא ייקח לבנותיו חתנים שיאהבו אותן ויהי מה, לא משנה אם יש ריח או אין, או עושים דבר מה מעורר סלידה. הוא ידע שאהבה בלתי תלויה היא דבר חשוב שחובה שיעמוד בבסיס הנישואין, אבל יש גם מקום לאהבה מסוג אחר, אהבה שדווקא כן תלויה במעשים ובבחירות שלנו.

קל להכריז: "תאהבו אותי איך שאני!", אלא שצריך להיות ישרים עם עצמנו ולשאול: האם זה באמת "אני", או שאהבה הבלתי מותנית משמשת כתירוץ לכך שאנחנו לא רוצים להשתנות? אולי אנחנו מתחבאים מאחורי האמירה הזו כדי שלא יוכלו לבקש מאיתנו כלום?

האמירה הזו היא פעמים רבות פתח להתחמקות. במקום להבין שאכן נדרש ממנו להשתנות, האדם מתלונן שלא מקבלים אותו כמו שהוא, ובכך מפיל את האשמה על הצד השני. לא הוא הבעייתי, אלא בן הזוג, שמציב תנאים לאהבה.

הסיבה השנייה – ריצוי יתר. לפעמים אחד מבני הזוג להוט לרצות את השני. הוא נותן כל הזמן ולא מבקש לקבל בחזרה. לאט לאט הוא מרגיל את הצד השני לא להעניק לו, משום שהוא יצר מעין חוזה נישואים סמוי שאומר: אני נותן בכל מצב, לא משנה לי אם אקבל בחזרה. הנתינה שלי מובנת מאליה.

על החוזה הסמוי הזה משלמים שני הצדדים מחיר כבד. כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שהוא נותן ולא מקבל, שלא מעריכים אותו מספיק, האווירה הזוגית נעשית כבדה, ממורמרת ורעילה. לא נעים להיות ביחד, יש תחושה סמויה של רוגז הדדי ושל חוסר שביעות רצון.

יכול האדם לטעון "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם". אם אני מעניק – אני אמור לקבל חזרה. אלא שזוהי טעות בתפיסה. בפסוק לא מדובר על המעשים, על הנתינה, אלא על הלבבות והרגשות – אלו שעומדים בבסיס הנתינה. כאשר אדם לא מתייחס לצרכים שלו ומזלזל בהם, כאשר הוא תופס את עצמו כמי שלא מגיע לו לבקש ולקבל – זוהי התחושה שעוברת לפרטנר.

סיבה שלישית – קצר בתקשורת. לפעמים אדם מוותר יותר מדי, בצורה לא נכונה, משום שהוא מאמין שהבקשה שלו תיתקל בתגובה שלילית, ועל כן מעדיף שלא לבקש בכלל. הוא מוכן לוותר על הצרכים שלו, העיקר שלא להיגרר לשיחה מתישה וחסרת תועלת.

כאשר יש לאדם תחושה כזאת, הדבר בדרך כלל מצביע על איזשהו קצר תקשורתי. לפעמים קורה שלבני זוג יש דינמיקה בעייתית בשיחות מהסוג הזה, ועל כן הן נידונות לכישלון. לפעמים האדם, במקום לבקש בפשטות, פוצח בהסברים ארוכים למה הבקשה שלו הגיונית, למה מגיע לו, מה הוא כן מקבל ולא מקבל, וכך הדבר נגרר לוויכוח מתיש. לפעמים, מבלי משים, הוא נוקט טון תוקפני ומכניס את בן הזוג לעמדת מגננה. כלומר – הבעיה לא נמצאת בבקשה עצמה, אלא בצורה שבה היא נעשתה.

כאשר יש לבני זוג קצר תקשורתי כזה, הם מגיעים למסקנה שהם פשוט לא מסוגלים להגיע להסכמה זה עם זה. זוהי טעות. הם מסוגלים להסכים ולהתפשר, אלא שהם לא יודעים כיצד לעשות זאת. הם פשוט צריכים ללמוד לתקשר בצורה נכונה.