"אוף, אמא, זה בכלל לא שווה, כל הטיול הזה!"

נושא שממש בוער בזמן הזה של החופש. את משקיעה ויוצאת עם הילדים לפארק, מכינה להם דברים לנשנש, דואגת שהכל יהיה מאורגן. על אף שאת ממש עייפה ולא ממש מתחשק לך לצאת - את מתעלה על עצמך ועושה את זה כדי "ליצור להם חוויות", אפילו מתעלה על עצמך ומשקיעה לכל אחד כסף במכונה בצורת מכונית או מטוס, זו שזזה קדימה ואחורה בלי עניין של ממש, אבל משום מה מושכת את הילדים כמעט כמו סוכריה. מתחילה להרגיש אם השנה.

ואז, ממש שניה לפני שאמורים להתחיל לצאת חזרה - הם מתחילים להתלונן...

"אבל זה לא פייר! בקושי היינו שם!".

"רציתי גם במכונה שמוציאה ממתק!".

"למה אני לא יכולה ללכת לישון אצל הבת דודה?!".

"בכלל לא היה כיף!!!".

ועוד ועוד....

הסיטואציה הזו יכולה להיות מתסכלת כל כך!

את משקיעה גם זמן, גם כסף וגם אנרגיה, משתדלת לעשות דברים שיהיה להם כיף ונחמד,

והם במקום להגיד תודה - מתלוננים!

את מרגישה שבסופו של יום יכולת להשאיר אותם בבית עם ציור או פאזל, והאפקט היה אותו אפקט. סתם השקעת...

הם משדרים לך שאין שום משמעות לכל מה שקנית ועשית, רק בגלל שהם לא קיבלו את הדבר הספציפי שהם רצו!

את מרגישה שזה ממש מרתיח אותך, ומתחילה במשפטים כמו:

"במקום להגיד תודה רבה זה מה שאתה אומר?".

"אין בעיה, מחר נישאר בבית ולא נלך לשום מקום!".

"אני טורחת ויוצאת אתכם, וזה מה שיש לכם להגיד? ממש כפויי טובה!".

כל היציאה פתאום הופכת ללא חוויה, ונגמרת בתחושה ממש לא טובה.

אבל אני רוצה רגע להסביר לך ממה נובעת התגובה ה"כפויית טובה" הזו של הילד/ה שלך.

נסי לדמיין את עצמך יוצאת עכשיו עם כמה חברות ממש טובות, ליציאה כזו של התרעננות. את יושבת איתן וממש נהנית, שקט לך, ואת מרגישה שאת רגועה ושכיף לך, ואז מגיע הזמן בו את צריכה לחזור הביתה...

את מנסה "לגנוב" לך עוד כמה דקות של רוגע, ונוחתת חזרה למציאות של החיים.

זה פחות או יותר מה שעובר על הילדים שלנו כשאנחנו מוציאים אותם מהאזור הכייפי בו הם היו, ומחזירים אותם הביתה.

אז נכון. את בוגרת, ויודעת שאין מה לעשות, יש התחייבויות ויש זמנים, וצריך לחזור הביתה באיזשהו שלב.

אבל הם ילדים... ולא תמיד יש להם היכולת הבוגרת להשליט את השכל על הרגש ולעשות את הסוויץ' הזה בראש. הם מאוכזבים שנגמר הזמן - אז הם פשוט יתלוננו שבקושי הייתם שם וזה לא שווה!

ממש קשה להם להיפרד מבני הדודים - אז הם יתלוננו שאם הם לא הולכים לישון איתם - זה בכלל לא היה כיף!

הם בנו לעצמם בראש שיהיה משהו מסוים, ולא היה כמו שתכננו - אז הם מתוסכלים.

זה אומר שהם לא נהנו מכל ההשקעה? לא.

זה אומר שכל היציאה הזו לא שווה שום דבר והיה אפשר באותה מידה להישאר בבית? לא.

זה אומר שהם לא מעריכים את מה שעשית בשבילם? לא.

מה זה כן אומר?

זה אומר שקשה להם לעבור מסיטואציה אחת לשנייה, ולהתמודד עם האכזבה שנגמר הכיף להיום.

אחרי שתביני את זה - תסתכלי על הסיטואציה במבט שונה. כועס פחות, ויותר מכיל ופתוח.

מה את יכולה לעשות כדי לייעל את המצב בפעם הבאה?

1. תעדכני את הילדים פעמיים לפני שאתם הולכים שאתם עומדים לצאת. רבע שעה לפני שאתם מתכננים לצאת, וחמש דקות לפני. זה יתן להם זמן עיכול והכנה לקראת הפרידה או החזרה.

2. כשהם מתחילים להתלונן - תשתדלי לא ללכת עם המוח לכיוון של "הם כפויי טובה", ו"מה שלא עושים להם זה לא מספיק", וכו'. נסי להבין שזה רק הקושי הרגעי הזה מדבר מגרונם, והתייחסי רק לקושי עצמו.

3. תאמרי להם במילים את מה שבעצם עובר להם במוח (במודע או בלא מודע), לדוגמא: "וואי, זה באמת קשה ללכת ממקום שכל כך כיף בו!", "זה מעצבן שצריך להיפרד מבני הדודים שכל כך נהנים איתם", "קשה ועצוב לפעמים שיש זמן שצריך לחזור ואי אפשר להישאר פה עוד", וכו'..

וגם אם נתיב השיחה לא ישתנה כל כך מהר עדין - תשמעי מה מאכזב ועצוב להם.

את לא תהיי עסוקה בלהרגיש מתוסכלת, ולהם פתאום יהיה מקום שהם יוכלו להביע את האכזבה או התסכול שלהם.

 שיהיו טיולים מוצלחים, וצבירת חוויות מתוך שיתוף ושיח בריא.

 נועה גולדשטיין היא פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים, מטפלת במחלקת "נפשי בשאלתי".