איך פותרים חילוקי דעות בחיי הנישואין? מדריך צעד אחר צעד

לכתבה הקודמת: למה בני זוג לא מדברים על מה שהם צריכים?

סיכמנו, אם כן, שהצעד הראשון בפתרון בעיות הוא לדבר באופן ברור על הצרכים שלנו ועל הצרכים של השני, על מה אנחנו נותנים ומה אנו מקבלים. הצעד הבא הוא לזכור שהצרכים שלנו ושל בן הזוג, הדעות, הגישות ודרכי המחשבה – אמורים לקבל משקל שווה לפי העניין, ואין מקום לומר "אני צודק, והוא/היא לא מבינים מה חשוב". נביא דוגמא שתמחיש את העניין באופן ברור: אישה מבקשת מבעלה להגיע מוקדם יותר מהעבודה מסיבה כלשהי. הבעל מסכים, אף על פי שיש לו עומס בעבודה. יש בתוכו ציפייה שהוא לא מספיק ערני אליה – שאשתו תעריך את המאמץ שעשה ותשמח ממנו. והנה, הוא מגיע הביתה, ונראה שאשתו בכלל לא מתרשמת ממה שעשה בשבילה, ולא אומרת לו על כך אף מילה טובה.

ומדוע? לא כי אשתו רעה, חלילה, אלא כי היא פשוט לא מבינה. אם הוא היה אומר לה "זה קשה לי ודורש ממני מאמץ, אבל אני רוצה לעשות את זה בשבילך" – היא הייתה מעריכה ומבינה את הנתינה שלו. אלא שהוא לא אמר כלום, לא הסביר, ולכן אשתו תפסה את הדבר בתור ויתור פעוט ולא משמעותי, שאין צורך להתפעל ממנו. הוא זה שיצר את הבעיה, והיה יכול בקלות למנוע אותה.

יתרה מכך – מותר לו גם להגיד שכמו שהוא עושה צעד לקראתה, גם הוא מבקש ממנה לעשות צעד ולבלות יותר זמן איתו, למשל, או כל דבר אחר. אין בכך שום חיסרון. החיסרון הוא להתמלא בתסכול ומרמור, ואחר כך לשלם את מחיר הריבית הרגשית המצטברת בעקבות צרכים שאינם זוכים למענה.

יתכן שאם הבעל יאמר זאת, אשתו תתרגז ותתפלא. סליחה, היא תגיד, מה זאת אומרת "להחזיר" לו? הוא בסך הכול ממלא את המחויבות שלו. הוא לא עושה לי טובה כשהוא מגיע הביתה מוקדם כדי להיות עם הילדים. זו המשפחה שלו! היא שופטת את המחויבויות שלו לפי סולם הערכים שלה, לפי המצפון וההיגיון שלה, ובעיניה נראה שבעלה חייב לחזור מוקדם מהעבודה. יתכן שהיא רגילה מבית הוריה שכך נוהגים, וזה נראה לה ערך בסיסי.

אולי היא צודקת, אבל למעשה אין זה משנה. היא פועלת לפי ההיגיון שלה, לא לפי מה שנקרא "היגיון השותפות". משמעותו של היגיון השותפות היא שלערכים ולחשיבה של בני הזוג מוענק משקל שווה. זה קשה, אבל משתלם, ומונע שיחות ארוכות ומתישות שבהן כל אחד מנסה להסביר ולשכנע את השני שהוא צודק, שיחות שבדרך כלל רק מרעות את המצב ופוגעות בשני הצדדים.

האישה צריכה להסתכל על התגובה של בעלה ממקום אחר, לנסות להיכנס לנעליו ולחשוב: אולי הוא חושב שכרגע הצורך הכלכלי דוחק יותר מהצורך להרחיב את הזמן המשפחתי שלנו ביחד? אולי יש לו תקופה קשה בעבודה ולכן הוא חושש להוריד שעות? אולי הוא מרגיש שהאווירה בבית לא נעימה ולכן אין לו חשק להגיע מוקדם?

הניסיון הזה, להבין מה השני חושב ומה האג'נדה שלו, לא נערך כדי לבדוק מי צודק, אלא כדי לראות שלכל אחד יש היגיון משלו. אין טעם להתווכח מה יותר נכון והיכן נמצאת האמת. זהו בזבוז זמן ואנרגיה. במקום זאת נפנים שלכל אחד יש את זווית הראיה שלו, ומנקודת ההנחה הזו – ניגש לפתרון בצורה מעשית ויעילה.

כאשר היא מצוידת ב"היגיון השותפות", האישה מבינה את התגובה של בעלה. נכון, היא חושבת שלבוא מוקדם מהעבודה ולהיות עם הילדים זהו דבר מובן מאליו, אבל היא יודעת שבעלה מבין אחרת, והיא אינה מנסה לשנות אותו ואת החשיבה שלו. כעת הם יכולים להגיע לפשרה עניינית בצורה חיובית, במקום לנסות להוכיח שהדעה שלהם צודקת.

כאן אפשר להוסיף את דברי שלמה המלך בקהלת (א', י"ח) "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב". ככל שלאדם יש יותר דעות, וככל שהן מוצקות ועיקשות יותר – כך מתגבר הכאב שהוא חווה בחייו. עודף דעות משמעו חוסר גמישות, אי יכולת להשתנות ולוותר, וגמישות היא תכונה חשובה ביותר במערכת יחסים. רבותינו לימדו אותנו למצוא את שביל הזהב בכל דבר, וגם כאן צריך למצוא את דרך האמצע בין קלות דעת לבין קיבעון מחשבתי ואטימות. הרב דסלר מסביר שהמעביר על מידותיו הוא אדם שלא דבק יותר מדי בדעותיו, אדם שדעתו קלה במידה הנכונה.

(ובמאמר מוסגר – כאשר בן הזוג מוכן לעשות שינוי עבורנו, זִכְרוּ לעודד, לפרגן ולתגמל. כך השינוי יחזיק מעמד וייעשה ברוח טובה וברצון. חשוב שהצד השני יכיר בשינוי, יזכור להתפעל ולחזק ולא ייקח זאת כמובן מאליו, כדי לשמר את השינוי לאורך זמן ולהפוך אותו לחלק מהשגרה. אם לא זוכרים לעשות זאת, עלולה להצטבר מרירות רעילה בזוגיות. חשוב שנזכור – גם אם לא נראה לנו הגיוני לתגמל משהו שבעינינו הוא בסיסי והכרחי, ולא איזה מעשה גבורה, אנחנו לא מחפשים היגיון אלא יעילות. יעילות משתלמת יותר מצדק. צדק הוא המחיר שאנו צריכים לשלם עבור אווירה טובה ושלום בית).

הצעד השלישי הוא מציאת פתרון. אחרי ששני בני הזוג הסבירו בבירור את צרכיהם ואת השינוי שהם מוכנים לעשות, ואחרי ששניהם מצוידים בנכונות וב"היגיון השותפות" – איך ימצאו את הפתרון היעיל ביותר מבחינתם?

את התשובה נסביר באמצעות דוגמא. לזוג מסוים יש חילוקי דעות בנוגע לגישה החינוכית בבית. האישה אוחזת בגישה של רכות וחום, ימין מקרבת, ואילו לדעתו של הבעל עדיפה גישה של סמכותיות וכבוד, שמאל דוחה. זהו לא ויכוח תיאורטי; הם צריכים להחליט באיזו גישה ינקטו בבית, גישה שתתאים לשניהם. מה עליהם לעשות?

ראשית, כל אחד מהם לוקח דף ועט, ובמשך עשר דקות כותב כמה פתרונות שבעיניו מתאימים לשני הצדדים ונותנים מקום גם לגישה של האישה וגם לגישה של הבעל. לא פתרונות "נכונים" ו"צודקים", אלא פתרונות פשוטים ומעשיים שנראים להם הגיוניים על פי דרך החשיבה של שני הצדדים.

לאחר שהם מסיימים, כל אחד מהם לוקח את הדף של השני, מעיין בו, ומסמן פתרונות שמוצאים חן בעיניו. הם לא מחפשים מי יותר הגיוני, אלא מה יותר הגיוני. לא מי אמר מה ולמה, אלא מה נראה להם מעשי וטוב. זכרו: עדיף פתרון שעונה באופן חלקי על צרכיהם של שני הצדדים, מאשר פתרון שעונה באופן מלא על צרכיו של צד אחד בלבד. אמנם כל אחד מהם מקבל רק חמישים אחוז, אבל שלום הבית מקבל מאה אחוז.

לאחר מכן הם עובדים בשיטת ניסוי וטעיה. הם לוקחים פתרון אחד ומיישמים אותו במשך שבוע. טעות היא לחפש פתרון לכל החיים. לוקחים רעיון, מנסים בזהירות ליישם אותו, ובודקים מה עובד ומה לא. אין צורך להינעל על משהו מסוים. במשך כמה שבועות הם בודקים את כל הפתרונות, ולאחר מכן מחליטים מה מתאים לשגרת חייהם.

חשוב לנסות את כל הפתרונות כדי שנוכל לדבר עליהם ממקום אמיתי שחווה את הדברים, ולא מתוך שיפוטיות בעלמא. כל עוד הרעיון נשאר בגדר רעיון, אפשר להתווכח עליו במשך שנה שלמה. כאשר חווים את הדבר במציאות, אפשר לדעת עם הוא עובד או לא. מעבר לכך, העובדה ששניהם ביחד מיישמים את הפתרונות מטעימה אותם בטעם השותפות והאחדות.

חשוב להיות סבלניים ולהבין ששום דבר לא יעבוד בצורה מלאה מהרגע הראשון, וגם אין בכך צורך. כל התקדמות, קטנה ככל שתהיה, שמה את בני הזוג בכיוון הנכון. במקום ויכוחים, מועקה, תסכול ואכזבה – מגיעים שותפות, תקווה ומרץ חיובי. העיקר שנמצאים במגמת צמיחה והתקדמות, לא משנה מה גודל הצעדים. שני הצדדים מרגישים שהם מקבלים מענה, גם אם לא עכשיו ממש – אז בעד שבוע או חודש. הדבר החשוב הוא שיש בהם תקווה ואמונה שהם מסוגלים לעבוד יחד ולפתור בעיות, וכך הם נכנסים אל מעגל ההצלחה.