אני לא מקל. אני מחמיר בדיני פיקוח נפש

מי שעוקב קצת אחרי הטור הזה בעניני מתבגרים, ודאי שם לב שיש כאן גישה חמה ואוהבת. מי שלימד אותי את הגישה הזו היה מורי ורבי הרב אורי זוהר זצ"ל, שבניו "העבירו אותו בית-ספר" דרך "גיל התבגרות" קשה ומורכב, וברגע שהוא הצליח לשנות גישה, ולעבוד איתם בגישה המקבלת, כולם שינו כיוון, וחזרו למהלך של תיקון. גם אותי הרב הדריך כך לנהוג עם הבנים המאתגרים שלי, וגם אצלי ב"ה זה עבד, וכך בעצם נכנסתי לתחום, וכלל שהעמקתי, ראיתי עוד ועוד סיפורים והנהגות על גדולי ישראל בדורות האחרונים, מכל המגזרים ומכל העדות, שכך הדריכו וכך יישמו בעצמם.

ובכל זאת, רבים שואלים, אם אין כאן קצת הנחה וגישה מקילה מול דור חצוף שגם זקוק לגבולות. השאלה ודאי נכונה וכואבת, ובאמת גדולי ישראל התייחסו לכך, כל אחד לפי סגנונו (ובספרי: "בוסר המלאכים" מובאים הדברים כלשונם). סיכום דבריהם הוא, שודאי שיש בחינוך מושג של "שמאל דוחה", של גבולות ותוכחות, סמכות ומשמעת, אבל, צריך להשתמש בזה עם מינונים נכונים מדויקים, כי "מנת יתר" של תוכחות וגישה נוקשה - יכולה לחזור אלינו כמו בומרנג, ולהתפוצץ לנו בפרצוף... ולכן דווקא האהבה והגישה החמה והמקבלת, של ימין מקרבת ועבותות של אהבה, היא זו שמאפשרת גם "שמאל דוחה", כל גיל לפי ענינו, כל מצב לפי ענינו.

ההתעניינות ותשומת הלב לילדים אינה התרפסות או כניעה, אלא להיפך, היא זו שמאפשרת להחיל גם את הגבולות. ילד שמרגיש אהוב ומוצלח, יכול גם לקבל מוסר ודרך ארץ. התנאי של "אוהב את הבריות" חייב להקדים את התנאי של "ומקרבן לתורה", כי אי אפשר באמת לקרב ילד שלא מרגיש שאוהבים אותו, וכל נסיון כזה עלול רק ליצור את ההיפך ולחסן אותו נגד הערכים הגבוהים שבשמם אנו מדברים.

השבוע יחול יום השנה לפטירתו של הרב חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק, שנפטר בכ"א תמוז לפני 104 שנים. הרב היה ידוע בדקדוקי ההלכה ובחומרות הרבות שנהג בהם, אבל מעניין, שכאשר הוא נשאל שאלות בענין תענית יום הכיפורים, דווקא בזה הוא הקל מאוד, ופסק שאין צורך לצום גם בחששות חולי רחוקים יחסית. כאשר פעם שאלו אותו, איך זה שבכל התורה הרב מחמיר כל כך, ודווקא בעניני תענית הוא דווקא מקל, אמר הרב שהוא בכלל לא מקל, להיפך, הוא מחמיר בדיני פיקוח נפש.

נער מנותק נמצא לפעמים במצבי סיכון שקרובים לפיקוח נפש, וכדאי להחמיר בזה. אנחנו חיים בדור שכבר אין "נהר סמבטיון" שמפריד בינינו לבין הרחוב האלים והפולשני. חייבים לתת לילדים סיכוי להתחבר. ה"ימין מקרבת" היא תנאי מחייב לכל סוג של "שמאל דוחה", ובגלל שחייבים גבולות וחייבים משמעת, צריך להשקיע ולהתייעל גם ב"ימין המקרבת", שזה מה שמאפשר את ה"שמאל דוחה". הבעיה, שאין "שולחן ערוך" עם הלכות ל"ימין מקרבת", זה שונה מילד לילד, ממשפחה למשפחה. קל להזניח את זה, כולנו עסוקים וטרודים, וקשה לייצר זמני איכות של הקשבה והנאה משותפת. אבל זו כנראה ההשקעה המשתלמת ביותר בעולם, כי בגישה נכונה, עם מעט תשומת לב והתבוננות אפשר להיות מדויקים ולהצליח להתחבר, להעיר ולעורר את האהבה. עד שתחפץ.