שווה סיפור: בערבית זה נשמע אחרת

את סבתא ציונה הכירו כולם. היא היתה דמות ידועה בשכונה בה גרה, חלק מהפסיפס הרבגוני שהרכיב אותה. הם היו בוגרי מעברות מכל קצווי תבל שהתקבצו ובאו לכאן, לשכונה הכי מעניינת בעיר, כשמה כן היא: שכונה. עם כל הסיטואציות שעולות בראש בהקשר הזה.

כולם כאן הרגישו בנוח, העממיות שלטה מבית לבית. גם אם אי מי ניסה לעשות "פוזה" או לנסות ליצור לעצמו תדמית אחרת מהשכונה - לא לקח הרבה זמן עד שהשכנים הבהירו לו את היופי שיש דווקא בפשטות המוכרת, ולא אי שם, במגדלי השן הרחוקים והקרים.

היו קודים שרק הם הבינו. זר כי יקלע למקום, לא יבין ולעיתים גם יירתע, אבל החום שנשב שם, גם ה"וינטלטור" הכי חזק בשכונה לא יוכל לנשב אותו. זו היתה שכונה עם שגרירים מכל המדינות, ולמרות זאת השפה השלטת היתה בעיקרה: ערבית.

סבתא דברה ערבית שוטפת, זאת אומרת, רק ערבית, עברית לא היתה בשבילה. היה לה טוב עם זה, הערבית היתה השפה המדוברת ברחובות מגוריה, כמעט כולם הבינו אותה, כך שלא היה לה צורך מעבר. עולמה הסתכם בשכונה שלה ותו לא.

גם איתנו, הנכדים, היא דברה בערבית, ומי שלא הבין – הפסיד. סבתא היתה שנונה ומצחיקה, לא רואה בעיניים. אם היה לה משהו חשוב לומר, היא אמרה אותו ללא כחל וסרק, ומבחינתה גם אם "הזקן", קרי, דוד בן גוריון, היה מסתכן להגיע לאזורה, היא היתה אומרת לו בדיוק מה היא חושבת עליו ועל מפעליו, לטוב וודאי שלמוטב.

ככה היתה, טיפוס דוגרי, אומרת מה שהיא חושבת מבלי להתחנף או לשאת פנים לאדם, תוכה כברה. זה לא סתר את העובדה שהיא מעולם לא העליבה אדם, השפילה או לעגה. היא אמרה את מה שיש לה להגיד בכבוד, בארבע עיניים, אבל מבלי לעשות חשבון כדי לצאת יפה מהסיפור. ממש לא, היא נתנה בראש כמו שרק סבתא ציונה יודעת.

ובערבית, תאמינו לי, זה מסתלסל נהדר.

כולם אהבו את סבתא ציונה, וכולנו גם נהנינו לבוא אליה. אולי אני הכי פחות, אבל עדיין הגעתי לבקר, מתוך כבוד לסבתא. פחות התחברתי לסגנון השכונה, וגם לשפה... בבית הורי דיברו ערבית, הם דברו גם איתנו, הילדים, כך יצא שכולנו הבנו ערבית מצוין. בדיבור, אף על פי שידענו לדבר - מיעטנו, בעיקר כי לא היה כל כך צורך בכך. אצלי הסיבה היתה שונה. אני לא פתחתי את הפה לומר מילה אחת בערבית... כעיקרון.

שנאתי את השפה הזו שנאת מוות.

אזור מגורי, השונה כל כך מנוף שכונתה של סבתא התאפיין בתרבות אחרת לגמרי, כל החברות והסביבה הקרובה אלי מחוץ למשפחה היו מהקצה השני של העולם, התביישתי בערבית ולא הרגשתי בנח בכלל להשתמש בה. מלבד זאת, זו היתה תקופה קשה, בה השפה הערבית היתה מושא לפחד ולבעתה.

אלו היו שנות התשעים, פיגועי ההתאבדות כבשו כותרות בעיתונים. בכל יום הכותרת היתה מחרידה מקודמו ולעיתים היו כמה.

הפחד שלט ברחובות. בבוקר אמרנו מי יתן ערב, ובלילה - מי יתן בוקר, העלייה לאוטובוס היתה מלווה באימה, כל חשוד עם מראה מזרחי היה חשוד כמחבל פוטנציאלי שעוד רגע יפוצץ עצמו עם כל יושבי האוטובוס. השווקים היו מאובטחים כמו כניסה לבסיס צבאי. כל סירנה הקפיצה את הלב, כל פיצוץ של חבלן היה מניס אנשים מהרחוב. והיו המון פיצוצים כאלו. חפץ חשוד, היה אחת מההתרעות הנפוצות, ובערנות והדריכות שאפפו את התקופה, כל שקית היתה חשודה. היה אפשר לחוש את הפחד ממש, כך שכל מי שהוציא הגיה אחת עם ניגון ומבטא ערבי - היה חשוד מידי.

לכן כשסבתא היתה מגיעה - אני הייתי מתרחקת, או לחילופין דואגת שכל החברות יתרחקו מהבית בכל אותן שעות בתוספת ריבית והצמדה. הגזמתי, ללא ספק, אבל הייתי בתחילת גיל ההתבגרות, וכידוע, זה גיל ללא חוק וללא סדר. תסבוך.

אבל סבתא לא חשבנה שום דבר. היא היתה מגיעה אלינו עם הסלים הנצחיים (הפלסטיק עם החורים...) או שקי אורז שהתרוקנו והיא ייעדה אותם לתפקיד חדש. כך היא היתה עולה, נסחבת מאוטובוס לאוטובוס, לא חתה מדבר. הפחד והאימה לא הגיעו אליה, היתה לה אמונה תמימה בה' יתברך, הכל ממנו, וכשיבוא הזמן שלה לסיים כאן – הוא יבוא.

זה לא מנע ממנה לזהות בחור עם תווים מזרחיים ולתחקר אותו בערבית רועמת על החבילה שברשותו, ככה, בלי הרבה חשבון וללא פחד. הבחור היה משתף פעולה ומבטיח בהן צדקו שהוא לא מתפוצץ... כששאלנו אותה למה היא עושה את זה, היא היתה אומרת: "יא בני, הפחד של האנשים באוטובוס היה נורא, הייתי חייבת להראות להם שאין להם ממה לפחד...".

וכך היתה מגיעה אלינו אחת לשבועיים לפחות. כולם נהנו מסבתא, מהצחוק שלא נגמר, מהפעלתנות והיצירתיות שהיו לה לכל דבר. אבל לא לעולם חוסן.

סבתא החלה להרגיש לא טוב, ואט-אט הבנו שמשהו לא טוב באמת קורה כאן. לאחר אינסוף ביקורים במרפאות שונות ורופאים מכל הסוגים, סבתא אובחנה עם אלצהיימר, שהוכיח את קיומו בנגיסות משמעותיות בזיכרון.

סבתא, כאמור, היתה אישה של תושייה. היא לא נתנה למחלה לנצח אותה. כל עוד היא יכלה - היא ניסתה לבלבל ולהסתיר מאיתנו. בתחילה זה עוד הסתדר איכשהו עם ביקורי הילדים והנכדים וכמובן השכנים, שהתגלו במלא תפארתם. כמעט כולם התגייסו לעזור לסבתא ציונה. הם היו נכנסים ויוצאים מביתה בכל פעם, בודקים את מצב רוחה ואת תפקודה.

אבל המחלה לא נשארה חייבת. היא הזכירה מדי פעם באיתותים כואבים את מיקומה ואת המציאות הקיימת שאין לנוס ממנה. מצבה של סבתא הידרדר.

הורי החליטו שאין זה מתאים שסבתא תמשיך להתגורר בגפה, ושהמקום בו יהיה לה הכי טוב יהיה אצלינו בבית.

מובן שאף אחד לא שאל לדעתי, אבל זה הרגיז אותי ממש. עכשיו זה כבר הפך למטרד חונק. שסבתא תהיה כאן 24/7 זה מעל ומעבר למה שאני מסוגלת.

ניסיתי לדבר עם הורי ולשכנע אותם לסגת מהרעיון, אבל הורי היו החלטיים והסבירו לי בנועם כמה סבתא זקוקה לנו עכשיו, ולבקש שלמרות הקושי אראה את הטוב שיש במצב. עדיין סבתא איתנו ונוכל להנות ממנה עוד. מובן שהם הוסיפו על הזכות העצומה שתהיה לנו, אבל אני כבר לא שמעתי. התמלאתי ברחמים עצמיים על המצב והתמרמרתי ללא הרף.

"אני לא אדבר בערבית", הודעתי לכולם, מבינה שהברירה פסחה עלי.

ביום שסבתא הגיעה, היה נראה כאילו אין מחלה ואין שום כלום. היא תפקדה בדיוק כפי שהכרנו אותה, מלאת חיות, ערנית ושנונה. בעיקר, סבתא שמה עינה עלי. היא, בחוכמתה, כנראה קלטה את הקושי שלי, אבל היא לא ויתרה לי. היא ממש ישבה לי על הזנב, צוחקת ומדברת איתי ללא הפסקה. ניסיתי לענות לה בעברית, והיא התגלגלה מצחוק שגלגל את כולנו... לא היתה לי ברירה, התחלתי לדבר ערבית.

סבתא לא הרפתה. היא חזרה ותיקנה אותי שוב ושוב. כך בכל יום היא היתה עושה לי שיעור בערבית מתוקנת. זה היה בנפשה. חשבתי שהיא עושה לי דווקא, מחפשת אותי. למרות הכל, ניסיתי להתחמק ממנה כל הזמן.

אבל עדיין היא גרה אצלנו, ובסוף יום חזרתי הביתה... ניסיתי לצמצם את המגע איתה למינימום. היה נראה לי שהיא לא מרפה ממני. בימים הבאים ראינו את מצבה המידרדר, וזה כבר היה עצוב.

היו רגעים בהם היא היתה הכי היא, ורגעים בודדים אחר כך היא היתה אדם אחר לגמרי, עצוב, בודד, מכונס בתוך עצמו.

לי היא היתה קוראת כל הזמן אמי (אמא בערבית), והיתה משוחחת איתי כאילו הייתי אמה מלפני שישים שנה... הנוכחות שלה הרגיזה אותי בימים כאלו שהיא לא נתנה לי לצאת, אלא רק לשבת ולדבר איתה כל הזמן, ואם שגיתי בערבית שלי אפילו במבטא היא היתה מתפלאת מה קרה לערבית המשובחת שלי... שוב ושוב היתה מתקנת ומנחה אותי. השיא היה כאשר היא הביאה לי מכשיר סלולארי חדש. באותם ימים לא לכולם היה מכשיר כזה, ומכל הנכדים בבית היא בחרה בי. זה היה מחמיא ומעניין כאחד.

למרות המתנה היקרה, עדיין היה לי קשה. הורי הסבירו לי שוב ושוב את המצוקה שלה, ועד כמה אני עושה איתה חסד. זה עזר, אבל לא להרבה זמן... ואז, באחד הימים שלא אשכח כל חיי, יצאתי עם חברה לכיוון העיר. הייתי חייבת להביא ממרכז כלל חבילה. משם התקדמנו על רחוב יפו לכיוון מעיין שטוב, צומת סבארו.

ואז צלצל הטלפון. ראיתי את המספר של סבתא והבנתי שזה לא יהיה קצר. לא היה לי כוח לדבר בערבית ככה לפני כולם (כי עם סבתא צריך לצעוק), אז חברתי, ברוב טקט, אמרה שהיא תחזור לכיוון גאולה דרך רחוב פינס ואני אחבור אליה מאוחר יותר. הנהנתי בראשי ועניתי לסבתא לטלפון. התקדמתי לכיוון הצומת כאשר אני משוחחת עם סבתא, וכך, מספר מטרים מהצומת, עצרתי לרגע בצד כדי לענות לסבתא על כל השאלות שהיו לה לשאול אותי, ככה פתאום באמצע החיים. צעקתי בערבית וכבר לא היה אכפת לי שכולם מסתכלים על הבחורה הזו, שמשוחחת בערבית ונראית יהודייה לכל דבר.

אבל אז, שניה לפני שניתקתי, הגיע אלי בחור מזרחי עם להט בעיניים ואמר לי בערבית: "תברחי מכאן מהר, מסוכן כאן". עוד לפני שהתאוששתי והבנתי מה קורה, שמעתי את הפיצוצים. יריות. פתחתי בריצת אמוק הישר אל מרכז כלל, הצעקות והצרחות מלווים אותי לאורך כל הדרך. רק שם, בבניין, התחוור לי המצב.

זה היה המחבל.

ממני הוא התחיל את מסע ההרג שלו. הוא שמע את הערבית שלי וחשב אותי לערביה, טעה בי.

אחרי הוא התחיל לרסס את האנשים. זה היה בתקופה קשה כל כך, ופתאום אני הייתי חלק מתוך הכאוס והטראומה.

פתאום הבנתי שה' שמר עלי בזכות סבתא.

היא היתה הקמיע שלי.

אלמלא שיחת הטלפון שהתגברתי ועניתי לה - מי יודע איפה הייתי נמצאת היום.

כשחזרתי הביתה, סתורת שיער ואפופת הלם, ראיתי את סבתא יושבת לה בנוחות על הכורסא ואומרת: "יא בינתי, חזרת מן המתים?".

אין לי מושג איך היא ידעה, אבל בערבית זה נשמע ליגה אחרת.