כשתפקחי את העיניים, תחליטי מה את רוצה לראות

כשתביטי במראה, תראי שעל אלו אני בוכייה.

כשתביטי - תראי את ההשתקפות, את הקליפה.

הלכלוך יתבלט, יצא, יעכיר את כל המסגרת השחומה והיפה שנצבעה בצבעים של רוך, של חמלה.

ופתאום... המסגרת כבר אינה אותה מסגרת, היא כבר עכורה, מטונפת...

איך הגעת למצב הזה? אני שואלת.

קיבלתי אותך טהורה, בלי פגם או מום. קיבלתי אותך יפה, נקיה, כמו כלה בחופתה, בלי נגע של זיהום.

מה עשית, ילדתי? למה לכלכת? למה הרסת?

את כבר בוגרת, גדולה, את יודעת לשמור על מסגרת נקיה, יודעת להיזהר מנגע רע.

חשבתי שאת מסוגלת יותר, בוגרת ויכולה...

*

כשתביטי במראה תראי אותה: טהורה, זכה, מלבינה.

כשתראי אותה תתרשמי: שיא השיאים! היא מאירה ומרשימה.

ש... ש... לא תנחשי איפה היא הייתה - זרוקה, מרוסקת, כמעט באשפה.

ואם כבר את שואלת אותי עליה, אז זו? זו המראה הכי יפה, גאה עומדת בלי טיפת כתם או סדק מעליה.

יודעת לשמור על עצמה.

אבל... בואי נאמר, ושיישאר בינינו, כן? היא... היא לא הייתה כזו... זו בעצם אשליה אופטית כזו.

כי כשתסתכלי עמוק בפנים, את תמצאי עדיין את כל השחורים, את הנקודות הרעות.

אבל המיוחד בה, זה שהיא מחלימה. היא מנקה. היא מאירה את הנקודה הפנימית העמוקה.

ואז... הכל נעלם, היא נוסכת אור ומקרינה זיכוך לכולם.

היא המודל אליה כולן שואפות, היא מחלימה ונוסכת בעצמה כוחות.

*

אז בתי, לפני שאת נתקלת במראה כה מיוחדת, עצרי, והחליטי בלבך: אני לא מסתכלת במבט שטחי - ואז... הביטי, ורק אז עיניים תפקחי.

כי כשתפקחי, תחליטי מה לראות.

כי אם תביטי היטב, תוכלי רק אז לגלות

יופי פנימי מוקרן ונסוך בכל זווית

שטחיות אל מול פנימיות, חיצוניות אל מול ערכיות.

פתאום תראי את התמונה כולה, את התפנית בעלילה

ואז, כשתושיטי יד, אליה – אל הדמות – תראי... היא כבר מושיטה לך יד בחזרה,

של קבלה, חום ואהבה.