הרב ראובן אלבז: כך הפך חכם שלום הכהן זצ"ל לגדול עצום בתורה

השבוע התבשרנו בצער רב ובכאב לב, על פטירתו של גאון עוזנו, מורנו ורבנו, מרן חכם שלום הכהן זצ"ל, אשר שימש כחומת הגנה על כלל ישראל, וכעת החומה הזאת חסרה מאיתנו.

נלקט כעת מדברי תורתו שנכתבו בסדרת הספרים משכני אחריך, ויהי רצון שדברים אלו יהיו לעילוי נשמתו הטהורה, ימליץ טוב בעד כלל ישראל שנזכה לגאולה השלימה בקרוב, אמן.

לא אוציא את בני מלימודו!

לפני כתשעים שנה חי בירושלים המקובל האלקי, רבי אפרים הכהן זצ"ל. הוא היה מתלמידיו של ה"בן איש חי" בבבל, ובשנת תרפ"ד עזב את בגדד ועלה לארץ ישראל.

העוני בארץ היה נורא ממש. הרב היה יושב ועוסק בתורה. בתקופה מסוימת גם לימד תלמידים, אך משכורתו הדלה בקושי הספיקה למעט לחם ומים.

כאשר ילדיו גדלו מעט, ניגש אליו אחד העסקנים ואמר לו: "רבי אפרים, ראה באיזה עני מצויים ילדיך. אולי תוציא את בנך הגדול לעבודה, שיעוזר מעט בפרנסת המשפחה?".

אמר הרב: "גם אם יתנו לי כל הון שבעולם, לא אסכים להוציא את בני מלימוד התורה! רואה אני בו שהוא עתיד להיות גדול בישראל, וחלילה לי להפריעו בעלייתו!".

הוסיף הרב ואמר: "אף אילו הייתי מוכן, חלילה וחס, להוציאו מלימודו, הוא לא היה שומע לי, מחמת דבקותו בתורה הקדושה".

לימים נעשה אותו ילד גדול בישראל, הוא הגאון הגדול רבי שלום כהן זצוק"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף" ונשיא מועצת חכמי התורה. הוא היה תלמיד מובהק של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל. מרן אהבו אהבת נפש, כי היה שקדן וגם עמקן וחריף מאד.

כשמרן ראה שהוא עומד להיפטר מהעולם, אמר על רבי שלום כהן: "חכם שלום הוא פה קדוש, פה של תורה, שכל יום ויום עוסק בתורה, וגם בנם של אראלים ותרשישים, ראש המקובלים, על פיו ישק כל דבר".

אם היית בוכה לפני כן...

יום אחד בא אדם אל הגאון רבי אפרים הכהן, ואמר לו: "רבנו, יש לי צער גדול מאד בליל שבת".

"על מה צערך?".

"אני עושה קידוש, ובני יושב עם סיגריה ומעשן. ואם אני מדבר אתו, הוא מתרעם ואומר, אתה לא תכתיב לי מה לעשות".

שאלו הרב: "בני, באיזה מקום חינוך חינכת אותו?".

אמר: "בבית ספר סוקולוב".

זה היה בית ספר חלוני, שהיום כבר לא קיים. אמר לו הרב: "מה אתה רוצה, שם לא מחנכים לתורה ומצוות ולא ליראת שמים. האנשים שם רחוקים אפילו מאמונה. בבית ספר כזה אתה רוצה שבנך ימשיך להאמין בה'? האשמה היא בך, ששלחת אותו לשם! אם היית קצת בוכה לפני כן, שילמד במקום של תורה, אפילו אם זה היה קשה, לא היית צריך עכשיו לבכות".

חכמים להרע ולא להיטיב

התורה מלמדת אותנו כיצד קרח, שיכול היה לנצל את כישוריו לטובה, הפך הכל לרעה. במקום להאיר את העולם כולו, היצר הרע משך אותו להחשיך ולזהם את העולם. יחד עמו הוא הכשיל גם גדולי עולם, ראשי סנהדראות, עד כדי כך שהשל"ה הקדוש (פרשת שלח פרק תורה אור דף סח) כתב, כי אפילו נחשון בן עמינדב, מי שמסר נפשו להיכנס ראשון לים סוף, היה בין אלו שנמשכו אחרי קרח (וע"ע בפירוש מהרז"ו במדבר רבה י"ח, ג').

אמר לי פעם נשיא מועצת חכמי התורה, הכהן הגדול מאחיו מרן חכם שלום כהן זצוק"ל דבר מפליא, שעד היום אני משתומם מהדברים: דע לך – אמר לי – אם ראשי הציונות שהתעוררו לעלות לארץ הקדש ולחדש בה את הישוב היהודי, היו עושים זאת בקדשה ובטהרה, הם היו יכולים להגיע למעלות רוחניות נשגבות ביותר כמו הראשונים. העוצמה והגדולה שנתן להם הקב"ה לא הייתה רגילה. אלא שהם נצלו את כישרונותיהם כדי לחטא ולהחטיא, ולהוריד את הנוהים אחריהם לשאול תחתיה.

הרי בעולם כולו לא נשמע כדבר הזה, כיצד תוך שנים ספורות הופכת מדינה חדשה, שאליה התקבצו פליטים מכל קצוות תבל, למדינה המובילה בחדשנות, בטכנולוגיה, במדע ובעוד תחומים. זהו דבר פלא גדול שלא היה כמותו בהיסטוריה. אלא שבדומה לקרח שנצל את כשוריו להרע, כך גם הם (להבדיל כמובן בין קרח שאין לנו השגה במעלתו) חכמים היו להרע ולהיטיב לא ידעו.

שכר על המעשה, לא על התכלית

הגמרא (חלין ז ע"א) מספרת על רבי פנחס בן יאיר שהלך לפדיון שבויים. בדרך הוא הגיע לנהר גינאי, והורה לו להיבקע כדי שיוכל להמשיך בדרכו לקיים מצות פדיון שבויים. סרב הנהר להיבקע ואמר לו: "אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה". אמר לו רבי פנחס בן יאיר: "אם לא תבקע בפני, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם". נחלק הנהר לשנים. הזדמן שם עוד יהודי שהלך לטחון חיטים לפסח, הורה רבי פנחס לנהר להיחלק גם בפני יהודי זה. היה שם ישמעאלי שליווה את רבי פנחס, ושוב הורה לנהר להיחלק גם לישמעאלי שליווה אותו. אמר רב יוסף: "כמה גדול רבי פנחס בן יאיר אפילו ממשה רבנו, שאילו משה רבנו בקע את הים פעם אחת, ואילו רבי פנחס בן יאיר בקע את הנהר שלש פעמים".

לכאורה דבר פלא הוא, שהרי הנהר טען טענה טובה: אתה - ספק עושה רצון קונך, ואני ודאי עושה, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומה ענה לו רבי פנחס על טענה זו?

מרן ראש הישיבה הגאון רבי שלום הכהן זצוק"ל אמר על כך חידוש נפלא מאד, פלאי פלאים: דע לך - אמר רבי פנחס לנהר - עצם ההליכה שאני הולך נחשבת מצווה, גם אם לא אקיים את מצות פדיון השבויים, כי היהודי אינו מקבל את השכר רק עבור התכלית, התוצאה, אלא עבור המעשה שעושה.

אדם ישב ולמד ולא הבין, או הבין עקום - הוא יקבל שכר על מה שלמד, כי לא מקבלים שכר על התכלית, אלא על עצם קיום המצווה ועל העמל שהשקע במצווה.

"אנו עמלים - ומקבלים שכר"!

כל מצווה שבאה לידך - היזהר לא להחמיץ אותה, כי גם אם הלכת וטרחת, ולא הצלחת - תקבל את שכר המצווה, אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.

ת.נ.צ.ב.ה.