פרשת ראה: כשיש מחלוקת בעם ישראל, זה כמו לחתוך בבשר החי

אחד הפסוקים המובאים בפרשתנו הוא: "בָּנִים אַתֶּם להשם אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִּתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה להשם אֱלֹהֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר השם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ד, א'-ב').

רש"י מבאר את פשט הפסוק: "לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים". כלומר, המשמעות של המילה "תתגודדו" היא השחתה ושריטה של הבשר (רש"י ירמיהו כ', י'). המנהג של עובדי אלילים רבים היה לשרוט ולפצוע את עצמם כאות צער על מותו של אדם קרוב, והתורה אוסרת לעשות כך כדי לא לפגום בכבוד אבינו שבשמים שאנו מפרסמים את שמו בעולם.

המפרשים מסבירים את הקשר בין פתיחת הפסוק: "בָּנִים אַתֶּם להשם אֱלֹהֵיכֶם" לציווי "לֹא תִּתְגֹּדְדוּ": "אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא! ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם, כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגויים, על כן לא תעשה כמעשיהם" (אבן עזרא, ובמפרשים נוספים בלשון דומה).

הרמב"ן מוצא בפסוקים האלה רמז להישארות הנפש: "ולפי דעתי, כי טעם "עם קדוש", הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר, אחרי שאתה עם קדוש וסגולת השם "וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (ציטוט משמואל ב', י"ד, י"ד), אין ראוי לכם להתגודד ולהיקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונידודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו באוסרם להתאבל על נפש יותר מדי". כלומר, כיון שאנשים בוכים כאשר נפרדים זה מזה לתקופה מסוימת, מותר גם לבכות במיתת המת. אבל כאשר מגזימים באבלות עד כדי שריטות ופציעות, יש בכך חוסר אמונה בחיי הנצח ובהישארות הנפש של הנפטר (כדאי לעיין בדבריו הנפלאים של ה"אור החיים" על פסוק זה).

התלמוד מוסיף משמעות לציווי "לא תתגודדו": "לא תעשו אגודות אגודות" (יבמות יג ע"ב). כלומר, לא להיות מפולגים לקבוצות קבוצות, בעיקר לא בקהילה אחת. כדאי לעיין בגמרא שם הדנה בפרטי האיסור (וודאי שיש מקום למנהגים שונים – כדאי לעיין שם), אולם אחת הדוגמאות המעשיות לאיסור זה הוא שאם בבית כנסת מסוים יש מסורת מסוימת ומנהג קבוע כיצד להתפלל, אין לשנות מהמנהג ולהתפלל במסורת אחרת ללא הסכמת הקהילה.

רש"י שם כותב שטעם האיסור הוא כדי שלא יהיה נראה כאילו שיש שתי תורות חלילה, ואילו הרמב"ם (הלכות עכו"ם י"ב, י"ד) כותב שטעם האיסור הוא ששינוי המנהגים באותו מקום ובאותה קהילה עלול לגרום למחלוקת ומריבה.

המהר"ל ב"גור אריה" על הפסוק הזה, מרחיב לבאר במשמעות שני הפירושים – איסור על שריטה ואיסור על לא לעשות אגודות אגודות, והוא מוסיף דבר נפלא: "ואם תאמר, מה עניין זה לזה, שלא יעשו אגודות אגודות ולא יתגודדו? ולא תמצא בתורה כך שני דברים שייכי בהדדי?", כלומר – איך אפשר לפרש ולדרוש מאותה מילה – "תתגודדו", שני פירושים שונים בתכלית אחד מהשני? ממשיך המהר"ל: "ויראה, שאין זה קשיא, דוודאי שייכי שפיר יחד, שכמו שהגדידה מחלק גוף האדם, עד שאין בשרו אחד ושווה, כך שנחלק הבית דין שהוא בעיר אחת, חציים מורים כבית הלל וחציים מורים כבית שמאי, כאילו גופו של אדם מחולק". מדהים. שתי המשמעויות לא רק שהן אינן שונות, אלא הן למעשה זהות. שניהם מייצגים את אותה נקודה, אחת ברמה הגשמית/פיזית והשנייה ברמה הרוחנית. עם ישראל הוא גוף אחד! כשיש פילוג בים קבוצות, זה כמו שגוף של אדם אחד נפצע!

התורה אוסרת עלינו לשרוט ולחתוך את עורנו כסימן לאבלות. הגוף שלנו קדוש. אסור לנו להפריד אפילו מעט מעור הבשר שלנו כאות צער. אפילו רגעי אבל קשים אינם מאפשרים לנו לוותר על חיינו ועל הקדושה והיופי של גופנו, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו מתגודדים ומתפצלים. האומה היהודית כולה היא גוף אחד. כשאני מנתק יהודי מסוים מחיי, כשאני מנתק את עצמי מקהילה יהודית מסוימת, אני בעצם מנתק חלק מבשרי שלי.