כך נכנסים לכיתה א’ – בשלום

כשילד עולה לכיתה א' (לא רק, אבל בעיקר) הרבה הורים מסתובבים עם חששות פנימיים שמעיבים על כל השמחה וההתרגשות.

איך תעבור שנת הלימודים? מה יהיה עם המבחנים? האם הילד יעשה שיעורים או שנצטרך להזכיר לו שוב ושוב? האם הוא יסתדר חברתית? ומה יהיה אם תהיה לו מורה קשה מדי?

ובכלל, הוא עוד קטן! לפני חודשיים הוא שיחק בגן, איך הוא יצליח לשבת וללמוד כל כך הרבה שעות?

ריכזתי עבורכם כמה נקודות ותובנות חשובות, בתקווה שאלה יקלו עליכם במעט ויעזרו לכם להתחיל את השנה מרוגשים ובטוחים.

1. להוריד לחץ

הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמינו נבהלים מהשינוי רק כי הוא נקרא בשמו המפחיד – שינוי, כשבעצם מדובר במעבר טבעי ונורמלי.

נסו להסתכל על המעבר לכיתה א' כצעד שגרתי, אבן דרך שהילד עובר בדרכו לחיים בוגרים.

בדיוק כמו שלא נבהלנו ונלחצנו כשהילד עבר מזחילה לעמידה. זוכרים את התקופה הזאת? לא פחדנו שהוא לא יסתדר עם ההליכה, שיהיה לו קשה ללכת, שאולי הוא לא בשל לזה, שהוא לא יתמודד עם הצעדים החדשים...

היה לנו ברור לגמרי שמדובר בתהליך טבעי שילד עובר. הוא אולי יפול פה ושם ויקבל מכה לפעמים, אבל הוא ילמד תוך כדי הליכה (תרתי משמע) מה עושים, מה לא עושים. איפה צריך להיזהר ואיפה אפשר למהר.

סמכנו עליו שיסתדר, כי הרי כולם עוברים את השלב הזה.

אם נסתכל על הדברים במבט טכני, המעבר לכיתה א' לא מאוד שונה. זה עוד שלב בחיים בו הילד גדל וצומח. אין מה להיבהל כל כך, ילדים מסתגלים ולומדים נורא נורא מהר. הוא ילמד ויבין שבשיעור אסור לדבר עם חבר ובהפסקה מותר. מתי אפשר לאכול ומתי לא. יכול להיות שלפעמים יטעה, אולי יקח לו קצת זמן להתרגל לחוקים החדשים.

אבל הוא וודאי ילמד ויבין.

זה שינוי טבעי ומבורך שמאפשר לילד לקנות הרגלים חדשים, משמעת, אחריות. לצמוח וללמוד.

(צילום: shutterstock)

2. אמון

המילים אמון ואם מגיעות מאותו שורש, ולא סתם.

אמון של אמא ביכולתו להוציא מהכוח אל הפועל את היכולות והכישורים הטמונים בילד.

אמון אמיתי הוא לא אמון "בפוטנציאל הגלום בילד" וגם לא אמון שתלוי בהצלחה או בתוצאה. אמון אמיתי הוא ידיעה ברורה שהילד שלי הוא הילד הכי חרוץ, מסודר, אוהב ללמוד, אחראי, חברותי וכו' ולכן אני גם מתייחסת אליו ככזה!

האמון מאפשר לי לראות את האמת שמסתתרת בילד שלי. לראות מעבר לחיצוניות.

כמו שלא נאמין לילד שהתחפש לילדה שהוא אכן ילדה, כך עלינו להאמין שבתוך הילד שאולי נראה שמזלזל בלימודים או לא חברותי או מופרע נמצא הילד האמיתי שלי! שאוהב ורוצה ללמוד, חברותי ומנומס.

הקדוש ברוך הוא ברא את הילד עם צורך ורצון ללכת אחרי הציפיות והערכים של הוריו, והאמון הוא הכוח שמצמיח ומאפשר את הולדתן של הציפיות האלה מן הכוח אל הפועל.

3. תנו לילד לקחת אחריות

מטלות בית הספר והחובות הלימודיות הם נושאים טעונים במיוחד.

באחד הקורסים סיפרה אמא בייאוש שאין לה כוח שהילדה שלה תעלה לכיתה א', כי פשוט אין לה זמן לעוד שיעורי בית!

ובאמת, איכשהו קרה שהמטלות הלימודיות הופכות להיות שלנו, ההורים.

האדמו"ר מפיאסצנא כותב בספר חובת התלמידים: "חוק הוא באדם שכשיש לו על מי לסמוך, מרשל הוא עצמו וסומך על זולתו, וכן הנער אף אם אינו מסרב, מתרשל הוא בחשבו שאביו ומלמדו יעשו בעדו את הכל...".

ובמילים שלנו - אם הילד יראה שההורים או המורים עושים עבורו הכל, הוא יכול להרשות לעצמו להתרשל. כי באמת, למה לעבוד כפול?

מלמדים אותנו שיש כלל פשוט וברור בנושא האחריות.

אחריות נמצאת רק אצל מישהו אחד. היא לא יכולה להתחלק בין שניים.

אם אני, לצורך העניין, יודעת שיש מישהי בעבודה שאחראית שיהיה חלב במקרר, אין שום סיבה שאני אעבור במכולת לפני שאני מגיעה לעבודה כדי לקנות חלב.

ובנושא בית הספר והילדים, אם אני אחראית על התיק של הילד, על הספרים, על העבודות ועל הכנת שיעורי הבית, אז הילד בכלל לא מתעסק עם כל אלה.

אין לו למה. מישהו כבר עושה את זה.

ואז הוא יכול להרשות לעצמו "להתרשל" ולסמוך עלייך, אמא יקרה, שתסדרי ותארגני עבורו הכל. שתזכירי לו. שתעשי במקומו.

אז מה עושים? מחזירים לילד את האחריות על הדברים שלו.

חשוב לשים לב לא לעשות את זה ממקום כועס ועצבני. לא מתוך אמירה או עמדה פנימית של "נמאס לי, תתפוצץ ותתמודד עם החיים שלך".

אלא מתוך אמון! ממקום סומך ובוטח. מתוך חשיבה שאומרת: "חמוד, אלה הלימודים שלך. התיק שלך. מערכת השעות שלך. ומעכשיו אתה לוקח עליהם אחריות. אני אשמחלעזור לך במה שתצטרך – אבל האחריות היא שלך ולא שלי".

כשאנחנו בעמדה פנימית כזאת אנחנו מזמינות את הילד לקחת אחריות על הלימודים שלו. על החיים שלו. ועל ידי זה לגדול, להתפתח ולהצליח.

(צילום: shutterstock)

4. לימודים הם מתנה!

רווחת המחשבה היום שלימודים הם מאתגרים וקשים לילדים ולכן ברור שילד יעדיף לשחק מאשר לשבת וללמוד.

ואם זו הדעה והציפייה שלנו, ההורים, זה גם מה שאנחנו משדרים לילדים שלנו.

אם נלך כמה דורות אחורה נוכל לראות שבעבר, ילד שלא יכל ללמוד, משיקולים כלכליים או כי היה צריך לעזור בפרנסת הבית, היה ילד מסכן. אותם ילדים שלא זכו ללמוד הסתכלו בעיניים כלות ובהערצה על אותם ילדים שזכו וחזרו עם ספרים מבית הספר ורק רצו להיות כמותם.

פעם, ללמוד היה זכות! לא עול שיש להיפטר ממנו כמה שיותר מהר כדי להספיק לשחק.

אם נזכור שללמוד זה באמת זכות, מתנה ענקית שמאפשרת לילד לגדול, להתפתח, להתקדם ולהגיע להישגים חדשים, להכיר בכוחותיו וכישוריו ולהיות גאה בעצמו.

אם נאמין שהילד באמת יכול ורוצה ללמוד, לא פחות משהוא אוהב ורוצה לשחק ולהנות.

אנחנו נותנים לילד מבט חדש על בית הספר, על הלימודים, על ההצלחה והיכולות שלו.

שיהיה המון בהצלחה לכל התלמידים, וכמובן להורים היקרים.

חן אזולאי היא יועצת ומנחת הורים בגישת אמא מובילה שינוי.