אור לגויה של שבת: אני, המטפלת הזרה ומה שבינינו

שכנה יקרה שלי נפגשה בשבוע שעבר באקראי עם העובדת הזרה שלי בחצר הבניין. "מה שלומך?", התעניינה חברתי בנימוס. סוזן השתפכה בפתאומיות: "קשה לי, לא פשוט לי לראות את מצבה הגופני של תמר מידרדר, ולאחרונה היא כל כך רזתה. אני דואגת".

לפתע קלטתי, שחה שכנתי, שבעצם גם לה יש צד רגשי בעניין, גם היא חווה התמודדות רגשית ולא ממלאת רק תפקיד טכני בריקוד המשותף הזה. כן, כמה מפליא, לא מדובר ברובוט שמגיב לכל לחיצה על כפתור בפעולה אוטומטית. מדובר באדם חביב הנברא בצלם, בעל נפש עדינה, הנתון למצבי רוח משתנים, בעל רצונות, דעות ורגשות.

סעודת שבת. כל בני המשפחה ישובים לשולחן, אוחזים בפאתי מנה ראשונה. נקישות בדלת. הבת שלי ניגשת לפתוח. "צריכים גוי של שבת", מצווה הצדיק. "אין לנו גוי", עונה בתי ברוגע, "יש את המטפלת של אמא שלי והיא אוכלת כעת". "אז תשלחו אותה אחר כך", ממשיך הצדיק להנחית הוראות. "לא", מתערב בעלי בשיחה, "אתה צריך להמתין לה ולהראות לה את הדרך". "אבל הם מחכים לי לקידוש", הוא משיב, עדיין לא קולט את הסיטואציה וממשיך להתייחס למטפלת כשקופה. הגוי רעב? אני צריך להמתין לו? מוזר.

במקום בו גדלתי לא היה הבדל בין יהודי לגוי. שלושה מבני כיתתי התחתנו עם גויים, וזה הממוצע בכל מחזור המונה כשלושים ילד. לא הכרנו את החלוקה הזו. לא גדלנו על סיפורי ילדים בהם הפריץ הנוכרי הינו מוג לב שמתנכל ליהודי והגוי הוא על פי רוב שיכור אלים המבלה את זמנו בבית המרזח. הגויים שהכרנו היו אינטליגנטים: רופאים, זמרים, שחקנים, ספורטאים, משוררים וסופרים. התלבשנו באופן דומה והלך הרוח היה יותר משותף משונה. כשהתחלתי להיחשף ליהדות ולתכניה, הבנתי שיש חלוקה שקשורה לתכלית הנשמה והמחויבות למצוות, והנושא לא היה קל לעיכול. הקושי הגדול התבטא בחלוקה למעמדות בתוך דרגת ה"מדבר" והעליונות של היהודי על פני שאר האומות. זהו נושא רגיש ונפיץ בתחום קירוב רחוקים, ויש לנהוג במשנה זהירות.

כן, אבל תמר, זה כתוב בתורה ובדברי חכמים ומעוגן בהלכה באין סוף סעיפים, ומה עם "לא תחונם"? הכל טוב ויפה, אבל בסופו של יום גם סטייסי הנכדה של סוזן וגם גילי הנכדה שלי נועלות נעלי נייק ולובשות ג'קט מזארה. גם היא מתרגשת כשלגאבן הנכד שלה יוצאת שן חדשה, כפי שהתרגשתי אני השבוע עם יאיר שלנו ובצבוצה של השן הראשונה! (תודה, ברוכות תהיינה...).

בפעם הבאה כשנוצר צורך הלכתי להיעזר בגוי, תנסי לזכור שהמשפחה שמעסיקה אותו לא חייבת לנדב אותו. תפקידו לטפל באדם סיעודי שזקוק לו ולכוחותיו. השתדלי להסביר לשליח שנשלח לקרוא לו, שמדובר באדם בן אנוש שראוי לכבוד והערכה. זכרו לשלם לו במוצאי שבת – הוא לא מפעל חסד. בטח, זה כתוב בהלכה, כדי שירצה לבוא שוב. אני טוענת משהו יותר עמוק מזה: כדאי לקדש שם שמיים בהתנהגות אנושית. כדאי לכבד את בריותיו של הבורא ולהיות ראוי לתואר "אור לגויים".