מה גורם למתבגרים להגיב בעוצמה יתרה לדברים פשוטים שאנחנו אומרים להם?

כל הורה למתבגר חשב כך לפעמים: מה בסך הכל אמרתי? מה הוא התעצבן כל כך? מה אני לא יכול כבר לדבר חופשי בבית שלי?

לפעמים הילדים מגיבים באופן חסר פרופורציות. זה מעצבן ומאתגר מאוד, ואפילו מייאש. אבל אם נבין לעומק מאיפה זה מגיע, נוכל לקבל כוחות להבין ולצמצם את התופעה המצויה.

יש בתורה איסור לצער יתום ואלמנה. בטעם האיסור, ראיתי הסבר יפה: בד"כ אשה שרואה ג'וק, נבהלת, נגעלת ומצטערת. כמה שוקל הצער שלה? נגיד, 10 ק"ג. אבל אלמנה שרואה ג'וק, יש לה את אותם 10 ק"ג של צער, רק שהם מזכירים לה שאין לה בעל שיטפל בו, ולכן בחשבון הכללי הצער של אלמנה מהג'וק הוא של 10 ק"ג פלוס מאה טון. האמת, שגם הבעל של אשה נשואה לא תמיד זמין עבורה להיפטר מהג'וקים. אבל אצל אלמנה, כל צער קטן משמש כטריגר שמזכיר לה את האובדן שלה, ולכן כל כך חמור לצער אותה (וכנ"ל לגבי יתום).

לפעמים אנחנו באמת מעירים רק הערה קטנה, מתוך לב טהור וחם. אבל כאשר אצל השומע יש פצע טראומטי פתוח סביב אותו נושא, מספיקה הערה קטנה כדי לייצר תגובת נגד חסרת כל פרופורציה. נשמע מוכר?

זה אולי הפתח לחלק גדול מבעיות התקשורת בין בני אדם. בעל טוב שרוצה לשמח את אשתו ולא מבין מה הוא כבר אמר, חמות (שוויגער) דואגת שלא מבינה מדוע כלתה כל כך נפגעה, היא בסך הכל אמרה הצעת ייעול לטובתה, ועוד דוגמאות רבות למחלוקות שהתחילו בגלל הבנה שגויה לרגישויות של הזולת. אין בית ספר שמלמד את זה (חוץ מבית הספר של החיים, שהוא הכי טוב, אבל לפעמים הוא גובה שכר לימוד יקר...).

לענייננו, גם אצל ילדינו המתבגרים יש חיכוכים רבים סביב הנקודה הזאת. אנחנו, כהורים דואגים ואוהבים, מעירים הערה מתוך לב טהור, לטובתו של הנער או הנערה, שבאמת חסרים את הניסיון ואת הדעת הישרה והאובייקטיבית שאנחנו רוצים להעניק להם. והם, משום מה, במקום להעריך ולהכיר לנו טובה, ולברך בקול גדול את השם יתברך על גודל מזלם, שזכו לכאלו הורים חכמים ונבונים, שרוצים את טובתם ומשפריצים עליהם מחוכמתם, בוחרים משום מה להיעלב, להתעלם ואפילו לזלזל בעצות הזהב שאנו נותנים להם. מתסכל.

אבל כאשר מבינים יותר לעומק את הרגישויות שלהם, סביב הגיל הזה עם כל הלחצים החברתיים ובלבולי הזהות, את הרצון לעצמאות ולאוטונומיה, את הרצון לבחור בעצמם ולהתנסות, את הכאב והטראומות מכל מיני שליחים גרועים מהעבר וממוסדות החינוך שלא השכילו לייצג בצורה נאמנה את הקב"ה ותורתו. הם לא לוח ריק ונקי (טבולה רסה). הם מגיעים עם מטענים, טריגרים כואבים, ואותנו - זה מחייב לקצת יותר רגישות.

מעימותים חזיתיים כולם מפסידים. אולטימטומים וקונפליקטים רק מחריבים את גשרי האמון ויכולת ההשפעה. החזון איש אמר שקניין משיכה הוא הרבה יותר חזק מקניין חזקה... אנחנו כאן בתפקיד המבוגר האחראי, ולכן משתלם לנו לעצור את האימפולסיביות הקדושה שלנו, לזהות רגישויות, ולבחור משפטים והנהגות שיצליחו לקרב ולבנות גשרים של אמון וכבוד, שעליהם נוכל בעתיד להעמיס גם חכמה ומוסר.