שווה סיפור: שובו בנים שובבים

אני בן לניצולי שואה. נולדתי וגדלתי בצרפת, שם גם רכשתי את ההשכלה שלי. כיום אני עוסק באחד מענפי הרפואה – אוסטאופתיה. אני אוהב מאוד את העיסוק שלי ומתמלא כל יום בסיפוק אדיר, מודה לה' בסוף יום על מה שעבר ומצפה ליום הבא. בסייעתא דשמיא יש לי הצלחות רבות בתחום, בכל יום אני רואה ניסים של ממש.

אמי סיפרה לי על אביה, שהיה קומוניסט מושבע בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, הוא היה אידיאליסט כל כך שלא היה אפשר לדבר אתו מעבר לתורת הקומוניזם דבר, עד כדי כך. היום זה כבר פחות "מקובל" ואנשים לא מבינים מה זה היה אז, בשנות השלושים של המאה הקודמת. הלאומניות וכל ה"תורות" השונות היו חזקות כל כך, לא סתם הנאציזם התפרץ אז. צריך להבין, זה היה ברמה של אלילות לכל דבר. זה היה ניסיון קשה מאוד לצעירים, וכל שכן לצעירים יהודים, שהינם מלאי מצפון, ורצון להיטיב עם העולם, אבל... לנו יש תורה אחת.

אי לכך, סבי היה עוד אחד מאותם "נפגעי" הזמן והאידאולוגיה. הוא הלך שבי אחרי מרקס ותורתו, מעמד הפועלים דיבר מגרונו תמיד. לכן במעמד הפרידה שלו מבתו הקטנה, אמא שלי, שלא היה מעמד פשוט כלל, בעודו נגרר בידי נאצים ארורים, הוא אמר לה כך: "קומוניזם, נאציזם, קפיטליזם - כולם לא שווים כלום. מה שחשוב זה שאת יהודייה". אלו המילים האחרונות שהיא שמעה ממנו, מילים שיעצבו את הזהות שלה, ילחמו בשבילה בשטחי ההפקר שהמלחמה תותיר וילוו אותה כל חייה.

עם המילים הללו אמי סיכמה את זוועות המלחמה. לכן כבר בהיותי ילד קטן חשתי חובה עצומה ללמד את העולם מיהו ומהו יהודי. הייתי הולך בגאון ברחוב – רק כי אני יהודי, ניכסתי לעצמי את היכולת לזהות ולאתר יהודים באשר הם, גם שהרפש דבק בהם עד בלי הכר, והזהות שלהם נראתה כנכרית לכל דבר.

הייתי דואג להדליק להם את הניצוץ, שהשלהבת תעלה מאליה. כאשר עשיתי עליה לישראל, השארתי מאחורי קהל גדול של מכרים ולקוחות. היות ששמי הטוב הוכיח את עצמו שוב ושוב, הלקוחות לא ויתרו, והחלו מגיעים אלי לארץ על מנת לקבל טיפול. זה ממש רווח, ואני אימצתי לי מנהג קבוע: בכל פעם שאחד ממכרי או מטופל מגיע אלי לארץ לבקר או לקבל טיפול, המקום הראשון אליו אני לוקח אותו כשהוא עדיין עם המזוודות - הוא יד ושם.

מבחינתי, אם נדע מה עוללו לנו, ומה אנחנו "שווים" כיהודים, נדע להעריך את הארץ היפה והברוכה שה' הוריש לנו במתנה. אהבת הארץ יוקדת בלבי מאוד. היות שמקצועי נושק לרפואה ראיתי בעיני לא אחת מקרים של אנשים מחו"ל שהגיעו לארץ, ורק מהאוויר של ישראל הם החלימו. מקושי בהליכה עם מקל והליכון - הם הלכו כאילו כלום, ללא שום עזר כלשהו. אני מכיר את הרמת הגבות של אנשים כאשר אני אומר להם זאת, וזה לבד חבל לי. חברי גר בחו"ל, ואמו הקשישה התקשתה בהליכה ברמה קשה מאוד. הצעתי לו להגיע לארץ, אך הוא סירב. הוא ממש גיחך על ה"אמונה" שלי. כרופא הוא ממש לא האמין בכך. בסוף, לאחר מכבש לחצים, הוא הביא את אמא שלו לכאן בקושי עצום של הניידות והגיל, וממש כפי שתיארתי לו - כמה ימים אחר כך היא הלכה לבדה! האוויר המדהים הזה, שנמצא רק כאן, מסוגל לכל כך הרבה דברים. אילו רק היינו יודעים להעריך זאת.

כך קיבלתי את שיחת הטלפון מלקוחה בחו"ל, שעדכנה אותי שהיא מעוניינת לבוא לארץ כדי לקבל סבב טיפולים על ידי. זו לה הפעם הראשונה בארץ, והיות שהיא לא יהודייה, עניין אותה להכיר ולדעת יותר. אני, שכבר מכיר את הסבב הזה, הזמנתי אותה למועד מסוים, וכך כאשר היא נחתה בארץ לקחתי אותה בעודה עם חפציה הישר אל יד ושם. מבחינתי אין הבדל אם מדובר ביהודי או לא, להפך, היה חשוב לי להכיר ולהראות לה את החוסן שלנו כעם וכאומה.

כאשר הגענו אל יד ושם, היא עברה במתינות מפריט לפריט, מקיר לקיר, לא מפספסת כלום. היא נקרעה שם. הרבה ליוויתי בימי חיי במקום הזה, אבל כאן זה נגע בה ממש, היא ממש נכנסה לתוך זה. היא קראה באובססיביות כל מידע שהיה שם, ובסוף, כאשר סיימנו, העיניים שלה דיברו.

משם לקחתי אותה לכותל - היעד הבא. כאשר היא חזרה לחדרה במלון היא היתה מישהי אחרת לגמרי, למחרת היא לקחת מונית ליד ושם. כאשר התקשרתי אליה היא הודיעה לי שהיא שם, כי היו לה עוד כמה דברים להשלים... הגברת הזו נשאבה לתוך כל נושא השואה. היא יצאה משם רק בסגירה. למחרת הצעתי לה מסלול אחר, כדי שתמשיך להכיר את הארץ. היא הגיעה אלי לטיפול עם ערמת ספרים שהיא רכשה בדרך, וכולם מספרים את אותו סיפור: העם היהודי.

לאורך כל סבב הטיפולים, היא ממש חיפשה לדעת עוד ועוד - על התרבות, על היותנו לעם. לרגע ממש חשבתי שהיא מחפשת להתגייר.

ואכן, ביומה האחרון כאן בארץ היא שאלה אותי איך אפשר להיות יהודים. מובן שדחיתי אותה והסברתי לה על שבע מצוות בני נח. ככה בעצם נפרדתי ממנה. היא לא גמרה להודות לי על כך שארגנתי לה את המפגש בכותל וביד ושם, ובכלל, שהכרתי לה את ארץ ישראל, היא נהנתה כל כך, שממש קשה לה לעזוב עכשיו ולחזור הביתה.

אמרתי לה שתהיה השגרירה שלנו בחו"ל. עם מפלס האנטישמיות והאנטי ישראל שקיים שם, כל אחד שנהיה שגריר זה חשוב. שמחתי שכך יצאו פני הדברים, והנה עוד אחת מצטרפת אל קו ההגנה על ישראל.

החיים המשיכו במסלולם, והמקרה איתה כמעט שהיה נשכח ממני, אלמלא הטלפון שקיבלתי ממנה לאחר מספר חודשים. מיד בתחילת השיחה שמעתי שהיא מרוגשת מאוד. "אתה לא תאמין למה שאני הולכת לספר לך. מהרגע בו הגעתי לישראל הרגשתי חיבור לא נורמלי ולא פרופורציונלי למקום. אני אדם ריאלי מאוד ולא רגשני, כך שהיה לי מוזר פתאום להיתקל בצדדים הללו באישיותי, ועוד במקרה הזה. מיד ושם לא חזרתי להיות אני, התחלתי לקרא כל חומר ומידע שיש על הנושא, ומשם המשכתי אל המידע על העם היהודי. זוכר שביקשתי ממך להתגייר?". "אכן", השבתי, זוכר בוודאות את הרגעים המפתיעים הללו. "ובכן, התקשרתי לעדכן אותך שאני לא צריכה להתגייר - אני יהודייה".

היית המום, שתיקה ארוכה השתררה ביננו. ביקשתי ממנה לפרט. אני מכיר אותה הרבה שנים, וגם את המשפחה, אין להם שום זיק הקשור ליהדות. בדרך כלל אני מזהה מי יהודי ומי לא, בניכר למדתי לזהות בניואנסים הדקים, מי שגר בחו"ל ידע לומר לך גם כן... אבל אני נהייתי ממש מומחה, היות שההמשכיות של היהדות בוערת בעצמותי - הנקמה של משפחתי עוד כתובה בדם בבירקנאו ובאושוויץ, ואני כאן כדי לממש אותה.

ואין מתוק מנקמה כזו, שאתה משיב יהודי הביתה.

לא אחת יצא לי לזהות יהודים "נשכחים", שנשכחו במזיד ובשוגג. התמורות של מלחמת העולם והשואה גבו מחיר כבד מאוד גם אחרי, לא כולם שרדו את ניסיון האמונה.

זכור לי מקרה בו נכנסתי במקרה לבנק בצרפת. בעודי עסוק עם הניירת והבנקאי שלמולי, הבחנתי ששמו, הכתוב על דש בגדו, הינו אברה. מיד נדלקו לי הנורות. שאלתי אותו בנחמדות אם הוא יהודי, והוא קפץ ממקומו. "מה פתאום", ענה בהחלטיות. הנחתי לו. ניסיתי מכיוון אחר: "מאיפה המוצא שלך?", "פורטוגל", הוא עונה לי בלי להתבלבל. המשכתי. "תגיד לי, לסבתא שלך יש מנהג כזה ביום שישי להדליק נרות?". הוא הביט בי המום. "כן, איך אתה יודע? גם אמא שלי וגם סבתא שלי מדליקות כל יום שישי נרות, זהו מנהג מקומי שלהם". "כדאי לך לבדוק את הזהות שלך שוב, זה אחד הסימנים של היהדות, ויש מצב שהם חלק מאנוסי פורטוגל דאז". הוא הביט בי מהורהר. שבועיים אחר כך, כשחזרתי לבנק, הוא מיהר לעדכן אותי שאכן הם משתייכים לאנוסים מפורטוגל. חיברתי אותו לרב הקהילה, שיבדוק אם היהדות שלו אכן קיימת ותופסת בפן ההלכתי.

כך שבמקרה של המטופלת שלי, התפלאתי מאוד, בעיקר על איך שלא זיהיתי... היא סיפרה על האובססיה איתה חזרה מהארץ, ועל התגובות של הסביבה שלה. כאשר סבתא שלה ראתה אותה קוראת ספר על השואה של מחבר גוי צרפתי, היא ממש התקוממה ואמרה לה: "אל תאמיני למילה, תקראי רק את הספר...". כאן היא נקבה בשם של ספר, אותו כתבה סופרת יהודייה, ניצולת שואה בעצמה. כאשר שאלה את סבתה, למה את אומרת את זה? ומאיפה את יודעת? היא אמרה לה משפט, שנהיה לה משפט מפתח. "הייתי שם, אני יודעת". וזהו, כאילו נבהלה מעצמה. היא לא הסכימה לשתף כלום מעבר. מובן שהידיעה הזו היממה אותה, מעולם לא חשבה שיש לה קשר לטרגדיה הזו, היא היתה בטוחה שהיא צרפתיה טהורה. כאן היא התחילה מסע בלשות, בסיוע רב הקהילה, בה הוברר לה מעל לכל ספק שהיא יהודייה.

וכך היא אמרה לי: "הרגשתי את החיבור הזה, הבנתי שיש כאן משהו נעלה וגבוה יותר, משהו שחזק ממני. רציתי להגיד לך תודה שבזכותך חזרתי הביתה".

"שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן" (ירמיהו ג', י"ד).