כך כדור שוקולד אחד הוביל להדלקת נרות מרגשת

לפני תקופה מצאתי את עצמי בסיטואציה די סוריאליסטית והזויה.

בהשגחה פרטית הגעתי למיון עם הבת שלי, לאחר שהיא חתכה את כף ידה. הרגשתי שאני מוגבלת, בלי יותר מידי יכולת לעזור. כל המגבת כבר היתה ספוגה בדם. עזרתי לה ללחוץ חזק שלא יצא יותר דם, ניסינו לנסוע במהירות ובזהירות, אך הרגשתי שאני הולכת להתעלף. כל הדרך לשמוע את בתי בוכה, צורחת מכאבי תופת. בסוף ב"ה הגענו למיון בדרך לא דרך, ואחרי כל הביורוקרטיה של ההתחלה - נכנסנו לטיפול.

תוך כדי שהרופא מרדים את ידה ומתחיל להכין את האביזרים שהוא צריך על מנת לתפור אותה, הוא התעניין ושאל - מה קרה?

היא ענתה בבכי: "רציתי לחתוך כדור שוקולד, קפוא ובטעות הפעלתי כוח רציני, ובמקום לחתוך את הכדור - הסכין נכנסה לי לתוך היד".

כל זה משוקולד?!

תוך כדי התפירה, הרגשתי שאני לא מסוגלת לראות את ילדתי מתוקתי סובלת כך. חטפתי כזאת סחרחורת, שהרופא אמר לי לשכב מהר. אמרתי לו - "אבל הבת שלי צריכה אותי". בכזו חולשה.

"היא זקוקה יותר לאמא מתפקדת מרחוק מאשר לאמא שנותנת לה יד מקרוב ומתעלפת... שכבי על הרצפה", אמר בטון סמכותי. "את לבנה כמו סיד".

רציתי כל כך להיות חזקה בשבילה, אבל לא הצלחתי. כמה פעמים בחיים אנחנו רוצים לעזור לילדינו, אך ידינו כבולות?

זה הזמן להרפות, לדעת שאנחנו לא יכולות לעשות כל מה שאנו רוצות. יש מקומות שבהם אנו נדרשות להכניס את ה' לתמונה ולסמוך עליו לחלוטין שהוא ינהל את הסיטואציה בצורה הטובה ביותר.

נשכבתי על הרצפה. איכשהו, בתי היתה אחרי התפרים. כנראה הייתי חלשה מכדי להבין מה קורה מסביבי. לאחר כמה רגעים, הרופא יצא ואמר שהאחות בדרך לחדר.

ניסיתי להרגיע את בתי שהכל עבר, והיא ניסתה להרגיע אותי שהיא בסדר ואין דם, שאני יכולה לחזור לעצמי.

תוך כדי השיח, כשאנו מנסות להרגיע אחת את השניה, נכנסת האחות ושואלת - רגע, את מי אני צריכה לחבוש? את אמא שעל הרצפה או את הבת שעל הכסא? צחקנו שתינו...

"ואיך כל זה קרה?", שאלה האחות, ושוב בתי תיארה מה שהיא עברה.

"וואי... נכנסת לי ללב, משוקולד לחטוף כאלה תפרים לא נעימים? מה אני יכולה לעשות למענך? תבקשי משאלה", אמרה האחות. היא בטח חשבה שבתי תבקש ממנה שוקולד, אבל בתי ביקשה ממנה: " אולי תדליקי נרות שבת לפני השבת הקרובה לרפואתי השלמה?".

שתינו שתקנו למול בקשתה. אני מרוב אושר ושמחה, והיא מרוב הלם. "טוב", היא אמרה. "אם זה חשוב לך כל כך - אני מוכנה."

לאחר כמה דקות עוד אחות נכנסה לראות שאני בסדר, כנראה הרופא אמר לה משהו, והאחות שקיבלה על עצמה נרות שבת אמרה לה - "תשמעי מה קרה למתוקה הזאת בגלל שוקולד...".

להפתעתנו, היא שאלה את חברתה - "מה את אומרת? רוצה ששתינו נדליק נרות שבת בשבת הקרובה לרפואתה?".

אמרתי לבתי כשיצאנו משם, שאולי הייתי צריכה כמעט להתעלף רק כדי שעוד אחות תכנס ושתיהן ידליקו נרות.

מטרתנו בעולם היא להדליק את הנרות, את הנשמות, מסביבנו. אך לא תמיד הנר יודע שיש לו יכולת להאיר. מתי הוא יודע? כשמדליקים אותו. בתי הדליקה את האחות, והיא - הדליקה את הנר, את הנשמה, של האחות הנוספת.

וכל זה - מכדור שוקולד...