שווה סיפור: מעלית שבת

כחלק ממערך התנדבותי, אני מפעיל מערך שלם לנוער. זה כולל הכל: פעילויות שונות סביב השעון, חברותות, שיעורי תורה ועוד. היום הנוער שלנו הוא נוער מיוחד והדרך אליו מיוחדת גם כן... ובכלל, אני אוהב להיות איתם, עם חוכמת החיים והנערות שמצעירה אותי בכמה עשרות שנים. מלאי האנרגיות לא אוזל, אלא מתחדש בכל יום מחדש - בזכותם.

את ר' משה כהנא הכרתי משיעורי התורה שנמסרו בשכונה, הוא היה יהודי חם, לבו היה רץ לפניו לכל דבר שבקדושה, הוא היה מגיע לכל השיעורים, מתמיד גדול, היתה לו נוכחות בעצם היותו, הוא הביא עימו משב של נכבדות והדרת פנים, הכל ראו כי הוא אדם נעלה, ערכי ומהוגן מאוד. כאשר נקשרה ביננו שיחה, בה סיפרתי לו על המאמצים והמפעלים שאני עושה עם הנוער ועד כמה אני רוצה יותר ולא יכול, הוא נרתם מיד לעזרה ללא אומר ודברים. הוא היה מוציא את ארנקו ומוזיל מהונו בעין נדיבה.

כל הנושא של הנוער וקידומו היו בנפשו ממש. הוא ראה בבני הנוער ערך חשוב ומהותי מאוד, ולכן הוא היה קשוב ועירני מאוד לסביבה שלו ולנעשה בכל המפעלים הללו. אני מצידי הייתי משתף אותו רבות וגם מתייעץ עמו. היתה לו גישה נעימה לנוער ובכלל, והוא היה איש שיחה מרתק ומחכים כאחד. הוא סיפר לי על עצמו ועל חייו. כך נחשפתי לסיפור חיים מפעים של אדם מיוחד.

ר' משה היה אוד מוצל מאש לאחר שנות האימה באירופה העקורה, שבנהרותיה עדיין זרם דם יהודי, ואדמתה הארורה הכילה את כל זוועות עולם, כעד עולם תהיה, עד לדור אחרון תספר מה עוללו בה, טבחו, עקרו, זרע העמלק. לזיכרון עולם, למען לא ישכח.

ר' משה ניצל ממחנות ההשמדה, בזכות תושייתם של הוריו שהצליחו בחסדי שמים ורחמים כבירים לברוח מצפרני הנאצים, ממחבוא למחבוא בניסים גדולים. הוא ראה דברים לא פשוטים כנער ובכלל כאדם. אבל גם שם, בגיא הצלמוות, לא התעמעמה אמונתו. כאש יוקדת הוא הפיץ לעצמו ולסביבתו את האמונה וקבלת גזר שמיים באהבה, ואת נפשו חירף כדי לשמור על צל האלוקים ועל המצוות ככל שיכל.

לאחר שנות הסבל והאימה, כאשר הקים את ביתו על אדמת אירופה, בער בו הרצון לקום ולצאת מהאדמה הרוויה בעשן ואפר בני עמו, אך אילוצים שונים אילצו אותו יחד עם הוריו להישאר עדיין, ממתין ליום פקודה בו יותר לו לצאת מן היבשת אל עבר ארצות הברית, שם היו לו מעט מכרים ומשפחה רחוקה, מתי מעט שנותרו מכבשן האש שפעל ללא הפוגה שש שנים.

כאשר עלה בידו של ר' משה כהנא לצאת אל עבר ארצות הברית, זה כבר היה בתחילת שנות השישים. ר' משה כהנא זכה כבר למשפחה, וכך הפליג יחד עם הוריו לעבר ארץ הזהב שהציתה דמיונם של רבים. אך את הזהב לא הם מצאו...

ההתאקלמות לא היה קלה כלל עבור ר' משה כהנא ומשפחתו. השפה, התרבות ואורח החיים הראוותני, הגשמי, היו להם לזרא, לא לכך הם הורגלו. אך מעל הכל היה הניסיון הקשה ביותר בו התנסה ר' משה אחר השואה האיומה.

בארצות הברית דאז לא היתה מקובלת כלל שמירת השבת. יום השבת היה יום חובה בעבודה, לא היו הקלות ולא התחשבות. היו מיליוני מהגרים שהסתובבו ודרשו עבודה, ולכל משרה היו כמה ידיים שקפצו עליה.

אם רצית להתפרנס - היית חייב לעבוד בשבת. לצערנו, הרבה יהודים טובים נפלו בניסיון הקשה הזה. היה עליהם לכלכל משפחה ולהאכיל פיות רעבים, בארץ מלאה תאוות ופינוקי העולם. העוני לא היה בחלקם של רבים כמו שהיה במזרח אירופה, כפי שהם הכירו, החיים כאן היו מודרניים יותר, והציגו את כל מנעמי העולם הזה, וילד שגדל בכזה מקום ובכאלו תנאים, זה לא פשוט בכלל. כל שכן שסביבתו ברמה גבוהה ביותר, והחוץ מפתה ומושך.

כך מצא עצמו ר' משה כהנא ממשיך להתמודד בניסיונות, ובמקום לעבוד קשה ולהתפרנס, הוא היה שובר את ראשו בכל שבוע מחדש כיצד הוא שורד עוד שבוע במקום העבודה ללא מכתב פיטורים.

כאן עמדה לו, לר' משה, יראת השמיים שלו. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לחלל את השבת. הוא עבר את שבעת מדורי הגיהינום לא בשביל לחלל את השבת אחר כך. ר' משה שם את נפשו בכפו, והחליט: היה לא תהיה, הוא בשבת לא יעבוד, גם במחיר לא קל. השבת יקרה לו הרבה הרבה יותר.

ר' משה כהנא היה בעל תפיסה מהירה וטובה. הוא למד טכנאות מעליות, ויצא לו שם של מומחה ועובד טוב. באותם ימים המקצוע – טכנאי מעליות – היה מבוקש מאוד. בכל מקום צצו מגדלים, והבניה לגובה היתה אחד מסימני ההיכר של אמריקה המודרנית. אי לכך, מעליות היו מצרך חובה, וגם התחזוקה שלהן היתה דבר נצרך, ידיהם של טכנאי המעליות היו מלאות בעבודה, ללא הפסקה. ואכן, ר' משה היה מוצף בעבודות. הבעיה היתה ביום ראשון – בכל מקום לא סבלו את הרעיון שהוא אינו מופיע לעבודה בשבת, וכך בכל פעם, אחר שבוע, ביום ראשון – הוא היה מקבל מכתב פיטורין, ושוב מנסה את מזלו במקום חדש.

באחד מהימים שר' משה כהנא הרגיש שהמצוקה הכספית כבר חונקת את דעתו, הוא התפלל מעומק הלב שה' יעזור לו והוא יוכל לעבוד בשקט ובבטחה, ללא אימת המעסיק בכל שבוע מחדש. הוא ישמור על השבת, והשבת תשמור עליו. וכך הוא התקבל לעבודה נוספת, אחת מתוך עשרות עבודות שהוא עבר.

העבודה היתה באחד ממגדלי הסחר. תפקידו היה לבדוק כל בוקר את שתים עשרה המעליות הקיימות, ולוודא שהכל תקין ועובד כשורה. וכך, כבר ביום הראשון לעבודה, הוא שם לב שמעלית אחת מושבתת. הוא פנה אל המנהל שלו, ועדכן אותו כי מעלית מספר שמונה לא עובדת. בתחילה הבוס התחמק, ולבסוף אמר: "עזוב, זה לא בשבילך, המעלית הזו לא עובדת, גדולים וטובים ממך הגיעו לכאן על מנת לטפל בה ולא הצליחו. אין לך מה לדוש בה, לך תחזור לעבודתך והנח לזה". ר' משה ניסה שוב להבין מה הבעיה, אך הבוס התעקש שחבל על הזמן, ושייגש במיידית אל עבודתו הממתינה לו.

ר' משה לא הבין מה קורה לו. מלכתחילה, אם אומרים לו לא לגעת - אז למה שייגע? פחות עבודה... אלא שהוא הרגיש שהוא חייב לבדוק את המעלית, והוא התעקש כל כך, שזה היה לו מוזר. אבל הוא ממש לא הניח לזה, הוא ניגש למעלית ופתח את קרביה וכבליה, והנה כמו הארה משמיים הוא קיבל את ההבנה מה הבעיה של המעלית: באחת הקומות נשארה לשונית של ברזל שפשוט תקעה את המעלית. כמה פשוט... זו היתה הארה שמימית, איך דווקא הוא גילה את הסוד. כאילו משמים נעשה לו נס אישי מיוחד עבורו. הוא תיקן מיד את העניין, הסיר את הלשונית בו במקום, ויהי לפלא: המעלית עובדת ללא כל קושי ובעיה – כאילו היא כך מאז ומתמיד. מרוגש והמום ממה שנגלה לו, ניגש ר' משה אל הבוס שלו: "מעלית מספר שמונה עובדת", הוא בישר לו. הבוס היה המום. לרגע לא הבין את מה שנאמר לו. "מה אמרת?", שאל שוב. ר' משה חזר ואמר: "המעלית עובדת, תיקנתי אותה". הבוס הגיע אחריו, לא מאמין.

הוא הביט במעלית שהתחילה לעלות ולרדת, וכל המילים נעתקו מפיו, הוא היה נראה כאדם שניתך עליו זרנוק מים קפואים.

"איך תיקנת זאת?", הצליח לומר אחרי כמה שניות של אלם. "פתחתי את הפיר, בחסדי שמים, ראיתי את הבעיה ותיקנתי". "וואו", זו היתה המילה היחידה שיצאה מפיו.

כשעה אחר כך הוא קרא לו לחדר.

"אנחנו רוצים לחתום איתך חוזה". ר' משה לא מתבלבל. "אני יהודי אורתודוכסי שומר שבת, אני לא יכול לעבוד בשבתות ובחגים היהודים".

המנהל נראה מוטרד: "זה כבר יותר מדי", אמר לו. אבל ר' משה לא חת, עמד על דעתו, יודע שזה יכול לעלות לו באיבוד מקור הפרנסה היחיד שלו, ועוד כשעליו לפרנס את הוריו ומשפחתו, אך עדיין נאמן לאלוקי ישראל ולשמירת השבת.

המנהל לא הגיב באופן ברור, ואמר שיבדוק עם הממונים, אבל לא נראה לו. וכך נגמרה לה השיחה.

ביום שישי, ר' משה עשה את עבודתו בחריצות וזריזות על מנת שיוכל לצאת הביתה מוקדם יותר ולהתחיל את ההכנות לשבת. הוא ממש הקפיד לכבד את השבת גם בגופו ולעמול לכבודה, וכך הוא עזב את עבודתו, יודע שרוב הסיכויים שביום ראשון הוא מקבל מכתב פיטורים על אי הגעתו לעבודה ביום השבת.

השוק היה רווי במהגרים ובמחפשי עבודה. כל עבודה היא מלחמה של ממש, ואין ערובה לכך שתמצא עבודה אחרת. אבל ר' משה, כפי שאמרנו, קרוץ מחומר אחר. ניסיונות גדולים מאלו הוא צלח. השבת מעל הכל.

היא מקור הברכה.

וכך ביום ראשון, ר' משה נכנס אל עבודתו בצעדים חוששים, מוכן לכל תרחיש שיהיה. כבר כשהגיע המנהל קרא לו לחדרו. ר' משה הבין לאן זה מתקדם...

אבל אז חלה תפנית חדה בציפיות שלו. המנהל הוציא מהמגירה שלו חוזה עבודה.

"חשבנו על זה שוב, והממונים עלי החליטו שהם רוצים אותך אצלינו בחברה, אי לזאת אנחנו מקבלים את בקשתך, ואתה פטור מעבודה בשבתות ובחגי ישראל".

ר' משה היה המום. זה ממש לא היה צפוי. כל התהליך כולו היה כל כך משמים, שזה היה נס גלוי ממש.

ר' משה המשיך בעבודתו עוד עשרים שנה. הוא צלח את כל המשברים הפיננסים וגלי הפיטורים ההמוניים, עד שעלה לארץ ישראל, כאן המשיך להיות יהודי של צורה, ירא אלוקים.

"לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה".

שיהיה הסיפור לעילוי נשמתו של ר' משה כהנא.