מה עושים כשרוצים לעבור מתחת לגשר? מפוצצים את הגלגלים. זמן אלול

מסופר על יהודי עני אחד שנזדמן לארוחה אצל אחד מעשירי העיירה. העשיר קבלו במאור פנים והושיבו לצד שולחן ריק שעליו מונח פעמון.

כאשר התיישב המארח ליד השולחן הוא צלצל שני צלצולים בפעמון, ומיד נכנסו אל הסלון משרתים ובידיהם מגשים עמוסים בכל טוב.

לאחר שאכל, שבע וברך, חזר העני לביתו שמח ומאושר.

ראתה אשתו את האושר הזחוח על פניו, ושאלה אותו לפשר הדבר.

"אשתי היקרה", פצח העני, "מצאתי את הפתרון לכל בעיותינו", ומיד שלף מכיסו פעמון. למראה מבטה המשתאה של אשתו, סיפר לה אותו העני כיצד על ידי שני צלצולים נכנסים מיד משרתים ומגישים מכל טוב הארץ.

"שוטה שכמותך", צווחה עליו אשתו "אצל אותו המארח אכן הצלצולים הועילו, אך זאת כיוון שאת הסעודה הכינו מראש, ואותם המשרתים רק חיכו לאות מבעל הבית מתי להכניסם לחדר".

הנמשל ומוסר ההשכל שבצידו הוא שכאשר אנו עומדים בפני יום הדין, אנחנו לא יכולים לבוא ולבקש מהקב"ה אם לא הכנו את עצמנו מראש.

האופטימיות של הרגע האחרון אינה במקום, כיוון שאם לא הכנת את עצמך, לא יעזרו לך כל צלצולי הפעמונים שבעולם וה"אוכל" לא יגיע.

מהות החודש

שורש המילה "אלול" נובע מה"תרגום" שבפרשת המרגלים למילה "יתורו" – "יאללון".

מ"בין הזמנים"- חודש התיירות והקיט, עלינו לעבור במעבר חד ל"חודש התיירות"- אלול (הסבא מקלם כינה את חודש זה "ימי קייטא ברוחניות").

חודש אלול הוא חופשת הקיץ של הנשמה חופשה מההווי השנתי השוצף, זמן לאוויר טוב ואוורור רוחני. מטרתו המוגדרת של חודש זה היא לתור ולחפש בנבכי הנפש ולשוב על ידי זה בתשובה.

הטור (תקפ"א) מביא בשם הפרקי דר"א את השורש והסיבה של ימים אלו כימי רצון המסוגלים לתשובה מכך שמר"ח אלול עלה משה רבינו ע"ה למרום לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונות, שם הוא שהה ארבעים יום של ריצוי ופיוס להקב"ה עד ליו"כ (לכן מנהג בני עדות ספרד להתחיל באמירת הסליחות מר"ח אלול, לעומת האשכנזים שמתחילים ארבעה ימים לפני ר"ה כדיני ריצוי קרבן ממומו ד' ימים קודם) וכיוון שידוע שזמני השנה סבים במעגליות אז בכל שנה בתקופה זו - "זמן אלול" הוא זמן שעיקרו  מיועד לעשיית תשובה וריצוי על מעשינו.

אחד מ"רמזי האלול" המפורסמים הוא מהפסוק בדברים: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ". הפסוק מדבר כאמור על חיפוש כמו שתירגם אונקלוס, ומשמע מכך שזו גם עבודת האלול שלפנינו.

יש "חיפוש" שפירושו למצוא דבר שמקומו נעלם ולא ידוע, אך ב"לתור" הכוונה היא להכיר משהו שידוע לנו כבר שהוא נמצא (כמו במקרה של המרגלים - לבדוק ולהכיר את  ארץ ישראל שמיקומה כשלעצמה כבר היה ידוע). תפקידו של חודש אלול להכיר את עצמך מחדש ולגלות מי מניע באמת את העגלה – הסוס או הרוכב.

לפוצץ את הגלגלים

כדי לתת לחודש זה לחלחל ולעשות את פעולתו עלינו, השלב הראשון בדרך הוא פתיחות.

פתיחת האוטם שעל שריר הלב שמונע מהתשובה לחדור לעורקי החיים והנפש. זוהי כמובן המשמעות ברמז של "ומל השם אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך".

אם האדם לא מבין שהוא צריך לעצור ולחפש ולפשפש במעשיו, אז הוא לעולם גם לא ימצא דבר שצריך תיקון כאשר הוא נח על זרי הדפנה ושט בנהרות ההרגל.

גם אלו שיותר חדי שכל ובעלי הבנה בסיסית נוטים להתייחס ל"אלול" ול"ימים הנוראים" כמו "זריקה". הם כבר יודעים ומבינים שצריך ומוכרח לעבור את זה למען האפשרות להמשיך בחיים סדירים, בריאים נפשית ומתוקנים רוחנית, אך הם פוחדים ממה שכרוך בזה ורוצים כבר להיות "אחרי זה".

כך בעבודת ימי האלול, יש מי שכבר מבין כמה האלול הזה מחויב המציאות לנפש האדם, ועכ"פ סולד ומתקשה מכובד הלחץ, הפחד והיפך השגרה שנכפית עליו ולא נהנה מעצם התהליך עצמו.

לעומת זאת אדם בר דעת, שינצל ויגשים את משאלת החודש ויהיה פתוח לאותו "חיפוש" מדובר, לחתירה ונבירה יסודית אחר צפונותיו, יגיע חיש קל להבנה שהוא צריך לעשות שינוי במהלך חייו, שהוא סטה מדרך המלך.

אמנם ההבנה לא מספיקה, צריך גם רצון והדרך לא תמה בעבודת אותם הימים, אך הדבר הבסיסי ביותר הוא אותו חיפוש ונבירה בחיי השגרה הרודפים אותו. עצירה וחשיבה עצמית תוביל להמשך העבודה.

מסופר על משאית אחת שהחלה לנסוע מתחת לגשר שהיה בכביש מתוך מחשבה שתצליח לעבור, אך במציאות, כיוון שהגשר היה נמוך יותר באמצעו נתקעה המשאית באמצע הגשר בלי יכולת לנוע קדימה ולהשתחרר וגם לא לנסוע ב"רוורס" לאחור.

הנהג יצא וניסה בעזרת עוברי אורח טובי לב לדחוף לפה ולדחוף לשם אך הם העלו חרס בידם, עד שעבר שם "משגיח אחד"  והמליץ על פתרון מקורי ויצירתי - לפוצץ את הגלגלים!

ברגע שעשו כך, נחתה מיד המשאית במקומה בכבדות, וקומתה שנמכה בין רגע אפשרה לפתע גישה להזיז אותה מאמצע הכביש לשוליים הסמוכים.

לשוב הביתה

הנמשל - זמן אלול. "לשוב" בתשובה, זה לא משהו "חדש".

"לשוב" זה לחזור למציאות שכבר הייתה פעם. כל מה שצריך בתור התחלה זה רק "לפוצץ את הגלגלים" שלנו ממרוצת חיי השגרה.

לעצור לרגע, לנוח ולפנות מעט זמן לעצמנו ולחשבון הנפש הפרטי שלנו, בשפלות ובנמיכות קומה.

הרגש של התשובה והחרטה כבר יבוא מתוכנו, כי הוא כבר טמון ונמצא בנו אלא שלא יכול לצאת כשאנו מעסיקים את עצמנו 24 שעות ביממה להדחיקו. ליצר הרע בעצם אין כל כך הרבה עבודה איתנו בזמן הזה, דיו שיעמיס עלינו שבע ימים בשבוע, 24 שעות ביממה מסביב לשעון - ואפילו מצוות ועיסוקים שמגיעים ממקום טוב של חסד וכדומה, אבל בפועל תופסים את הזמן ואת הראש והם יצה"ר בפני עצמם.

ימי אלול הם זמן להתעוררות, שיאם הוא ב"יום תרועה"- מלשון יום תעורה.

אך בשביל להיות "שומע" האדם צריך ראשית כל להיות בשקט, להתרכז ולהיות קשוב.

לא שייך לשוב אם לא מבינים "למה" צריך לשוב. זמנים אלו נועדו לעצירה ממרוצת החיים ולחשוב.

כשיש "קשב" ויש "ריכוז", אנו שומעים את ה"קול דודי" שאכן דופק, שמים לב לסימנים ומפתחים בעצמנו את הרצון להשתנות, את ההבנה שצריך ומוכרח לעשות שינויים, כי אי אפשר להישאר במצב הנוכחי.

גם כנסת ישראל שמבקשת "השיבנו ה' אליך...", כלומר שהקב"ה יקרבה וישיבה מצידו, עכ"פ הבקשה, הרצון והפניה באה מכנסת ישראל, בגדר המינימום הנצרך של "פתחו לי פתח".

"אני לדודי ודודי לי". כאשר יש התחלה מצד האדם של "אני לדודי", אזי יש גם המשך של "דודי לי".

מובן גם שימים שכאלו, בהם האדם "נדרש" ע"י הקב"ה לעשות שינוי הם לא סתם ימים בשנה. אם הקב"ה דורש אז הקב"ה לא רק דורש  אלא גם נותן את הסגוליות והיכולת לשוב בימים אלו.

כל מה שנדרש מהאדם זה "רק" לפתוח את אותו הפתח, ליצור שינוי מזערי אך עקבי, שכבר משנה את כל המהלך ומעיד על פתיחת האטימות ועל תוצאה שהניב החיפוש  ("הזהירות" למה מביאים מעשיו היא תחילת עבודת ההתקרבות להשי"ת כמבואר במסל"י ש"ב).

ידוע הרמז שהביאו דורשי רשומות עה"פ "אריה כי ישאג". ארי"ה בר"ת: אלול, ראש השנה, יו"כ והושענא רבה. מוכח ממנו ג"כ לעניינינו, כי כשם שיש מציאות של ר"ה או יו"כ, כך גם "אלול" הוא מציאות של 'מועד' בפנ"ע ולא רק כמכשיר וכהכנה לר"ה ויו"כ.

זמן מסוגל

הקב"ה טבע בזמנים הללו כוחות סגוליים מיוחדים וקירבה מיוחדת שעוזרים ומסייעים לדרך התשובה והוא מצפה בסך הכל שנגיע אל אותם השבילים שהוא סלל בכוחות עצמנו. משם כבר הדרך סלולה, שומא עלינו לגלותם ולהבין איך לנצלם באופן המקסימאלי ולמצות את מטרת הימים הבעל"ט.

בספרים מובא כי יש ששאלו וטענו ש"הלא כל השנה צריך להתחזק, ולא רק באלול?".

אך על זה ענה להם הגרי"ס זצ"ל כי "כל השנה צריך להיות כמו אלול, אבל אלול הרי הוא בכל זאת אלול!". וביאור כוונתו, כי ודאי יכולים ואף צריכים לעשות כל השנה כאלול, אבל לא יתכן לעשות אלול כמו כל השנה!

בספר "אני לדודי" כותב הגר"ש דבילצקי שליט"א כנגד הטענה לאי אלו התלמידי חכמים הטוענים שצריך כל השנה לפחד ולחזור בתשובה- שעלינו מוטל לא לתת לטענה זו לקרר אותנו וללמד עליהם זכות שזה מגיע מתוך טרדותיו של כאו"א בפרנסתו וטרדותיו וכו'.

ומביא שאלו האומרים כן, זהו מטענות היצר, ורוצים לתרץ עצמם למה אינם נחרדים מיום הדין הקרוב.

הוא מביא כי בספה"ק כתבו משל נגד טענה זו שאף שהחייל מחויב לצחצח כליו כל השנה כולה בכל יום ויום, מכל מקום אם נודע לו שבימים הקרובים יבוא המלך לבקר מעשיו והנהגותיו בוודאי שמחויב לצחצח כליו ביותר ולהתכונן כדבעי.

בברכת זמן מוצלח ומועיל לכולם!

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד.