פוסט על מוישי קליינרמן - מטלטל את הרשת: "מאה ימים שהלב של גיטי לא במקום"

"מאה ימים. מאה ימים שהלב של גיטי לא במקום", כותבת נעמה טוכפלד בפוסט שמטלטל את הרשת, וזכה למאות תגובות ולייקים. "מאה ימים שהילד מוישי קליינרמן נעדר. לא נמצא. נעקר ממרקם החיים הטבעי שלו, מהבית, מהמשפחה, מהלימודים, מהחברים, מהטיולים שלו לקברי צדיקים...פשוט נעלם.

איך אפשר לנשום במצב הזה, איך? איך היא לא משתגעת אמא שלו? איך קמים בבוקר כשהילד שלך לא שם, ואת לא יודעת איפה הוא? נשגב מבינתי.

אוף.

רק מלחשוב על זה קשה לי לנשום.

האחיות שלו המתוקות, פניהן טרופות מדאגה, והן ממשיכות לדבר געגוע, ואמונה, וכמיהה כה עזה לאח האובד. בדוק שהיא מפורקת מבפנים, מטורפת מצער ודאגה ומחשבות ואי ידיעה ואי וודאות - אבל יש לה תפקיד. היא לא נכנעת. כמו פלדה עטופה במשי. עדינה ונחושה. והיא לא מוותרת.

***

"הכל היה רגיל, עד הרגע הזה", כך היא מספרת. "הוא נסע לשם ביום שישי בבוקר, היום הכי רגיל שיכול להיות, והוא הודיע לנו ערב לפני, ביום חמישי, שהוא יוצא מהישיבה שלו בירושלים ונוסע לצפון. הוא אמר שהוא רוצה לנסוע למירון. צחקנו בטלפון, הכל היה ברוח טובה ואפילו ביקשנו ממנו להתפלל עלינו בקבר הרשב"י. לא חלמנו שדבר כזה מוזר ונוראי יקרה, לא היה שום דבר חריג בהתנהגות שלו".

הוא לא נעלם במכוון - משהו קרה לו. אבל המשטרה, נו... יש לה את כל הזמן שבעולם. זה הרי לא איזו אושיית אינסטוש שבוכה בסטורי שחתכו לה את הבורקס, או משהו קריטי מעין זה. כולה איזה ילד חרדי עם פיאות שנעלם לו ליד איזה קבר. היה צריך להרעיד את הרשת עד שהתעוררו שם, והתכנסו ברצינות סביב עניינו של מויישי. אין לו 200k עוקבים, אז את מי הוא מעניין בעצם? אבל גיטי אמא שלו לא נכנעה: 'למה אני צריכה לצרוח בכל מקום? אני רוצה לדעת מה עם הילד שלי', היא זעקה, ולא נחה.

"מתי היא ישנה? איך בכלל נרדמים במצב כזה? רק כשהגוף צורח. 'עד שאני לא מגיעה למצב של קריסה מוחלטת זה לא קורה. אני נרדמת רק כשאני מותשת מכל הבחינות, כשהעיניים נעצמות מאליהן'. 

***

"לפני איזה שבוע צליל חד וצורמני של אזעקה נשמע ליד המשרד שלנו. כמו איזה מכונית שנכנסה להתקף אזעקה פסיכוטי. זה לא הפסיק. כמה ימים אנשים לא יכלו להתרכז בעבודה. הלכו הביתה או אטמו חלונות ואזניים, התקשרו למשטרה, לעירייה ולאן לא.

בסוף התברר שזו לא מכונית אלא אדם נכה המפגין מול משרד ממשלתי כלשהו. אין לו קול לצעוק, אז הוא ישב שם ליד הרמזור והטריף את כולם עם האזעקה שלו. ככה הוא צעק. והידיעה הזאת הוסיפה ונסכה עצב על העצבים המרוטים ממילא.

מה הייתי עושה אילו הייתי במקומה של גיטי קליינרמן?

פותחת סירנה מעל המדינה. אף אחד לא היה ישן. זורקת את עצמי בפתח ביתו של המפכ"ל, על מכסה המנוע שלו. לא יודעת, דברים עדינים כאלה...

ואז מגבירה.

שלא נדע. אוף. איך נעלם ילד ומאה ימים עברו ולא יודעים לאן?

גיטי, אנחנו לא מכירות, אבל הלב איתך.

כולנו איתך. זה שהילד שלך לא מופיע בכותרות, ודברים מטופשים אחרים תופסים את סדר היום לא אומר ששכחנו. שאנחנו לא דואגים למוישי.

מתפללים, מקווים, שתהיינה בשורות טובות. שיהיה ללב שלך מרגוע. מאה ימים זה נצח. אפילו מאה שניות. מקווה בכל ליבי שתזכי לחבק אותו שוב בקרוב. 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים'. שתהיינה בשורות טובות", היא מסכמת בעצב.