לכבוד חודש אלול, איה קרמרמן רוצה לקנות את המידות הטובות של אמא שלה

אלול מזמן לי בקביעות מפח נפש פנימי ומותשוּת רגשית מהחופש ומההתקוטטויות הנצחיות בין הילדים. הצורך בהתחדשות ובהשלת המיותר מדגדגים באצבעות. אף על פי שבא לי להמיר את הצורך הרוחני והרגשי בפתרונות חומריים, כמו בגדים חדשים או סידור הבית, אני יודעת שהצעד הנכון הוא התבוננות פנימה והתחדשות רוחנית. לעשות עבודת אלול אמיתית לקראת ראש השנה. לצחצח את המידות הטובות, להיזכר בערכים נכונים ולשנן אותם, להגיע מוכנה מעט יותר ליום הדין. בצער מה אגיד שכדי לקנות מידות אני זקוקה לעבודה קשה וסיזיפית. נשמע כיף פחות מלקנות שמלה לערב חג, אבל התמזל מזלי שיש לי דוגמה טובה מבית.

אז למען הגילוי הנאות ורצון להסרת מראית עין וחשש לנפוטיזם, הייתי שמחה אילו הייתי כותבת את הטור הבא על אישה זרה. לצערי ולשמחתי הוא יעסוק באמא שלי. מה לעשות שה' יתברך, בחסדיו, הכניס אותי לבטן של אישה שלקראת חודש אלול ראוי לכתוב על המידות הטובות שלה?

הדמעות עברו בירושה

לכבוד הגעתה של אמא שלי לגבורות פלוס, חגגנו כראוי. בשלב הנאומים הרגשתי את הגולה עולה בגרוני. אם נשמע לכם מוכר שהדמעות שמציפות אותי, תאשימו את אמא שלי. את הדמעות העומדות תמידית על הריסים ירשנו, אחותי ואני, ממנה. בכיתי כי זו לא הייתה רק חגיגת החיים המאוד פעילים של אמא שלי. זו היתה חגיגת החיים של המשפחה שלנו. בלילה שאחרי לא יכולתי לעצום עין מהתרגשות מהאמת שנאמרה שם. לכבוד אלול שבפתח הבנתי שיש לי לאן לשאוף. אז על איזו מידה טובה להתחיל לעבוד?

ואהבת לרעך כמוך: בכל שנה, רגע לפני תשעה באב, אנחנו נזכרים שזה אפעס חשוב. לא עוברת דקה מהצום ואנחנו מתקוטטים בתור לאבובים. אם המורה הייתה צריכה לתת לנו ציון, זה היה "חבל שהוא לא מממש את הפוטנציאל". קשה ללמוד מאמא שלי את הערך הזה, כי הוא טבעי לה כל כך עד שנראה שהוא בלתי אפשרי לחיקוי. אמא שלי שלמה עם ה"ואהבת לרעך כמוך" שלה. היא אוהבת אנשים ללא קשר לקרבה בינם ובינה, ודאי ללא קשר ליחס שהיא תקבל בחזרה, אם בכלל. קבלה ותמורה אינן חשובות לה כלל, ולא יניעו אותה או ימנעו ממנה להיות אכפתית ולתת מעצמה. אמא שלי חושבת על אחרים, דואגת להם ותתאמץ לעזור להם. היא תנסה לעזור גם כשאף אחד לא מצפה לזה. למה? כי תוכה רצוף אהבה. נקי.

נדיבות: שונא מתנות יחיה? כשמדובר באחרים, ת'אמת, אנחנו די קמצנים. לא על עצמנו, חלילה. על אלו שלתפיסתנו לא מתאמצים מספיק. כל רגע מקבלים פוש על עוד משפחה במצוקה, ואנחנו, סגרנו את הלב מזמן. רק כשמדגדג המצפון אנחנו מעבירים בביט שקל תשעים. ולא רק בכסף אנחנו קמצנים. יש נדיבות אחרת, גבוהה לא פחות. נדיבות באמפתיה, בפירגון, בהקשבה. אמא שלי היא האדם הנדיב ביותר שתפגשו אי פעם. מכירים את אלו שמתאפרות ממש יותר מדי, שכל מה שעולה לכם בראש זה "מה הן חשבו לעצמן"? אז ככה אמא שלי עם נתינה. עליה נאמר מוגזמת. היא אוהבת לתת. לא משנה מה וכמה. לא רק בכסף אמי נדיבה. היא אוהבת לתת הרגשה שהאחר חשוב ויקר לה. כשזה פוגש את הסעיף הקודם, אין לזה סוף. הנדיבות שלה לעיתים מביכה אנשים. הם יודעים שלעולם הם לא ישיבו לה כגמולה. מה שהם לא מבינים זה שאמי כבר שכחה מזמן שהיא נתנה, ולא מצפה לגמול שהם מרגישים חייבים להחזיר.

תיקום ותיטור? לא בבית ספרנו: מחריד איך אנשים מחכים לאחרים בסיבוב, רק שיעשו איזו פשלה קטנה. כזו שתיתן לגיטימציה להשפריץ עליהם בחדווה ארס שהצטבר בלב. מצוות "לא תיקום ולא תיטור" לא נחוצות לאמי. היא לבנה יותר מאקונומיקה בנקיות הלב שלה. אף על פי ששנים רבות היא בוחשת בעולם הפוליטיקה, כפעילה נמרצת בתנועת הליכוד, מעולם לא ראיתי אותה נוטרת למישהו, מתכננת איזו נקמה עסיסית. הפוליטיקה לא הצליחה לקלקל את חוסר היכולת שלה לחשבן ולהתחשבן. לעיתים נדירות, כשאמי ממש מתעצבנת על חוסר צדק, היא מכריזה שהיא תכתוב מכתב נזיפה. היא מעולם לא כתבה את המכתב. ברגע ההכרזה משתחרר ממנה החוצה הכעס הזה, ונעלם כלא היה. אם תשאל אותה יום אחרי, היא לא תזכור במה מדובר.

אמת ויושר: בחירות חמישיות בחמש שנים. כל מילה נוספת מיותרת. בעידן שבו אמת ויושר יצאו מהאופנה, אמא שלי דבקה בהם. המילה שלה היא סלע. היא שקרנית גרועה, מחוסר יכולת ורצון להתאמן בנושא. היא לא תדבר לעולם לשון הרע על מישהו מאחורי גבו ותחייך אליו בפניו. וכשהיא רואה שוטר לידה בכביש, היא תתיישר במושב הרכב.

למען יאריכון ימיך: לא רק בכיבוד הורים אנחנו חסרים, אלא בכיבוד כל הדור החכם, מלא הניסיון ומה לעשות, האיטי. רוצים ללמוד איך מכבדים הורים? לכו לאמא שלי, היא כמו ספר הוראות איך להיות בת טובה. לא מזמן קיבלתי טלפון נרגש: "מצאתי בחפצים של סבא עותק של שטר הקנייה של אלטלנה". הכול היא שומרת, מתוך כבוד להורים, 28 שנים אחרי לכתם. תמצאו בארכיון המבולגן את היסטוריית האצ"ל או את מחברת המתכונים המצהיבה של סבתא שלי.

לא תשנא את אחיך בלבבך: לכולנו יש ענייני משפחתולוגיה. מאז קין והבל לא השתנה כלום. הכול מתחיל כאן. קל לאהוב אנשים שאנחנו בוחרים לאהוב. קשה להסתדר כשאין ברירה. אם הייתה לי שעה עם סבא שלי, לא הייתי מבקשת שיספר לי שוב את מעללי האצ"ל, הייתי שואלת מה סוד ההצלחה. מה הוא וסבתי עשו כדי לייצר כזו דבקות בין הילדים. אמי היא החברה הכי טובה של אחותה, חיה איתה את הרגעים הטובים והקשים כאילו היו אחת. אותו דבר עם אחיה ואשתו. החברות ביניהם, השותפות והערבות ההדדית, הן מעל הטבע.

כמו חוני המעגל

יש אנשים שחגיגת חייהם מתמקדת במפעל חייהם, בהצלחות העסקיות. הקמתי, בניתי, מכרתי, הנפקתי. יש אנשים שמפעל חייהם הוא היחס שלהם למשפחה, לקרובים ולרחוקים. הטוב שמופץ מהם לעולם. החברות והתמיכה הבלתי מתפשרת שהם מעניקים. יש אלו שמאפשרים לאחרים להישען עליהם, ללא הגבלה, גם במחיר אישי. ויש אנשים שמגדילים אנשים אחרים, שמדשנים את הקרקע, מטפלים בה במסירות ולא בשביל עצמם. נטולי ציפייה לתמורה. ממש כמו חוני המעגל ועץ החרוב. אם בעוד ארבעים שנה אני רוצה שיוכלו לכתוב עלי טור כזה, אם בעוד כחודש אני רוצה שיאמרו עלי בשמיים דברים דומים ביום הדין - ראש חודש אלול הוא יום נהדר להתחיל לקנות את מידותיה של אמי.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".