כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 10: ניסים קורים למי שמאמין בהם

"נתתה ליראיך נס להתנוסס".

כשהסתיים הניתוח האורולוגי, הגיע מנהל המחלקה לדבר איתי ביחידות.

לא היו לי חשק וכוח להסתכל לכיוון שלו. כעסתי על כולם, גם על בורא עולם.

הוא ביקש לשבת. הסכמתי מטעמי נימוס. הוא ביקש שאסתכל עליו. הישרתי אליו מבט, והוא שאל אותי: "לימור, את מאמינה בניסים?".

עניתי לו שכן, ובלבי גיחכתי על כך שסוף־סוף הרופאים, על אף הידע שלהם, מבינים שכל החיים האלה הם נס אחד גדול, וחשתי קצת חוסר אונים; האם המצב גרוע כל כך שאני נדרשת לסמוך על הנס?

הוא פנה אלי והמשיך: "הפרוצדורה שביצענו היום בחדר ניתוח תאפשר לך להתחיל בטיפולי הכימותרפיה, אך בעוד שלושה חודשים, כשתתחזקי מעט מכל הניתוחים, נצטרך למצוא פתרון לבעיה שנוצרה. הניתוח שבוצע הוא פתרון זמני למצב, את מבינה את זה?".

עניתי לו שכן, הסברת את זה גם קודם הניתוח, מה החידוש פה?

ואז הוא אמר: "את יודעת שלגוף יש יכולת לרפא את עצמו ללא כל התערבות כירורגית? הגוף שלך יכול לסגור את הנקב שנוצר גם ללא ניתוח".

בתדהמה גדולה שאלתי: "איך בדיוק הגוף אמור לעשות את זה? אני עם כשל חיסוני מהסרטן, חטפתי חיידק אלים מהשהות הממושכת בבית החולים, אני תכף מתחילה כימו, מהיכן הגוף שלי יגייס כוחות כדי לרפא את עצמו?", שאלתי בחוסר אונים.

הוא ענה לי בצניעות: "לימור, אני לא אדם דתי, אבל ראיתי ניסים במשך כל שנות עבודתי בבית החולים. תתפללי, תעשי מדיטציות, לא יודע מה. לגוף יש יכולת לרפא את עצמו. יש ברשת לא מעט חומרים על אנשים שהצליחו לרפא את עצמם, ללא התערבות קונבנציונלית. שנמנעו מניתוחים והתרפאו מכל מיני מחלות – ולמדע אין הסבר איך זה קרה. תקראי ותנסי. אמרת שאת מאמינה בניסים, לא?".

"מאמינה", עניתי שוב בשפה רפה.

הודיתי לו, והוא יצא מהחדר.

באותו רגע אמרתי לעצמי, יתהפך העולם - אני לחדר ניתוח לא חוזרת. הגוף ירפא את עצמו, כי הוא יכול – וכך יהיה.

כשהשתחררתי מבית החולים, ידעתי שאני צריכה להמתין שלושה חודשים עד לאולטרסאונד כליות. בזמן הזה התחלתי את הכימו, אבל תוך כדי כך התחלתי לעשות עבודה תודעתית רצינית. יום יום הייתי מתפללת ועושה מדיטציות, מתרגלת נשימות ושולחת אנרגיות של ריפוי לכל תא ותא בגופי, מדמיינת איך מערכת החיסון שלי מתעוררת לחיים, וצבאות של חיילים נשלחים לאזור הנקב על מנת לתקנו. דמיינתי איך אני מגיעה למנהל המחלקה  אחרי שלושה חודשים והוא מודיע לי שלא צריך ניתוח, שהחור נסגר.

וכך היה.

לאחר שלושה חודשים הגעתי אליו לביקורת, עם צילום האולטרסאונד של הכליות, והסצנה כאילו נלקחה מתוך ראשי, אחת לאחת. הוא מודיע לי, כמעט באותן מילים שדמיינתי, שהחור נסגר ואין צורך בניתוח פולשני, אלא רק להוציא את הצינורית – הליך פשוט הרבה יותר.

בכיתי מהתרגשות. הצלחתי! תודה בורא עולם, תודה, תודה, תודה! אין עוד מלבדו, צרחתי משמחה.

הרופא צינן אותי מעט מהתלהבותי, ואמר שאת ההחלטה הסופית הוא יחליט בחדר הניתוח, כשיוודא שהחור נסגר לחלוטין.

בסדר, עניתי לו, אבל כבר ידעתי בתוך תוכי שהחור נסגר. לא היה לי ספק בזה, מין ידיעה פנימית שזה אכן קרה.

"אבל אין סיכוי שאני נכנסת לחדר ניתוח בהרדמה מלאה", הוספתי.

בעלי הסתכל עלי כאילו נפלתי מאיזה כוכב.

"את רצינית?", שאל, מופתע.

"בהחלט", עניתי לו, ולדוקטור שחייך לעברי.

"את בטוחה?", הפציר בי הד"ר.

"לחלוטין", עניתי. "אני נכנסת לחדר ניתוח בהכרה. אין יותר הרדמה מלאה".

הוא הבין מאיפה נבעה הבקשה שלי וכיבד אותה, ואמר שאם כך, יש אפשרות להיכנס בהרדמה חלקית, אך אם החור לא נסגר כפי שראו באולטרסאונד הכליות, הוא ממליץ לי לא לעשות את זה לעצמי, ולהסכים להרדמה מלאה. "יש לך כבר מספיק טראומות לטפל בהן, אל תוסיפי לך עוד אחת".

הסכמנו על המתווה הזה וקבענו תור לניתוח הוצאת הצינורית בעוד שלושה שבועות.

הגעתי לבית חולים נרגשת, לא מפסיקה להתפלל שלא אתבדה, חלילה.

כל כך לא רציתי להתאכזב.

בבקשה, בורא עולם, תעשה את זה פשוט הפעם.

נכנסתי לחדר הניתוח בהרדמה חלקית, כפי שסיכמנו, ואחרי כמה דקות מורטות עצבים הרופא ניגש לכיוון ראשי ואישר: "לימור, החור סגור, הצלחת! אני מוציא לך את הצינורית, את יכולה ללכת הביתה כבר היום".

התחלתי לבכות מאושר בחדר הניתוח, ולא יכולתי לעצור. 

זה היה אחד מהשיאים היפים במסע המפרך שעברתי.

היום אני יודעת שההחלטה שלי להיכנס לחדר ניתוח בהרדמה חלקית הייתה ממקום של שליטה, כאילו באמת יש ביכולתי למנוע את מה שגזר הבורא.

אבל עדיין אני שמחה על ההחלטה הזאת. זכיתי לחוות רגעים עוצמתיים של ניסים ונפלאות ואהבה גדולה בין נשמות. לא משנה מה התפקיד של כל אחת מהנשמות הפועלות, כולנו היינו שם, מכירים בכך שיש רופא גדול מעלינו שמחליט מה יקרה, ושמחים בנס שזכינו לראות.

ניסים קורים למי שמאמין בהם. אל תפסיקו להאמין.